ממקובלי דרעא הקדומים למקובלי ספרד
אמר ר' משה קורדובירו: מספרים שאחד ישמעאלי עובד אדמה בהר מירון מצא במערה את ספר הזוהר ומכרו למוכרי בשמים ותבלינים על-מנת שיעשו שימוש בדפיו לכרוך סחורה. והנה ביד המקרה חכם אחד מקהילת דרעא בארץ ישראל מצא את הספר בעיר צפת מפוזר וקרוע. החל טורח ואוסף והולך אל כל חנויות הרוכלים ומוכרי הבשמים והתבלינים ורכש מהם את מה שנשאר בידם. לאחר מכן העתיק את הספר כולו ומצא שרב החסר על המצוי – אבל, ממשיך וטוען קורדובירו, הרי בארץ דרעא במדינות המערב נמצא הספר ורק שם התחיל התפשט והגיע אלינו.
לפי סיפור זה, גילויו של ספר הזוהר, ספר הקבלה החשוב והמפורסם ביותר, קשור קשר הדוק עם יהדות דרעא. עוד מרמז הסיפור על הקשר המיסטי בין דרעא לצפת. קשר זה היה מעוגן חזק במסורת העממית כפי שמספר יוסף טולדנו בספרו "נר המערב": "בימים ההם נקבצו ובאו שם בצפת קבוצה של חכמים מקובלים ובעלי רזין מנגב מרוקו מחבל דרעא שבה מצא לה אז חוכמת הקבלה קן, ורבים גם התפארו כי נגלה להם אליהו וכי ידעו לספר עתידות".
הקבלה בעיקרה היא תורת הסוד המיסטיקה היהודית. במשך מאות שנות קיומה, התגלגלה תורת הקבלה, ולבשה פנים רבות, מהן אזוטריות וידועות למתי-מעט ומהן עממיות. אל סוד קסמה של תורת הקבלה נמשכים, גם היום, יהודים רבים, דתיים ואף חילוניים, ובשערים הנפתחים על ידיה לעולמות נסתרים מציצים סקרנים רבים.
בבסיסה, מכילה הקבלה את ניסיונו של האדם לצמצם את התהום בין העולם הקונקרטי, הגשמי, ובין ההוויה האלוהית באשר היא. במחשבה היהודית הקלאסית, האל הוא גורם נבדל ונפרד מעולמנו. אמנם הוא מתגלה לעתים, ומפעם לפעם מתערב, כשהוא מבקש להנחות לדרך הישר, אלא שבמהותו, אין כל קשר בינו ובין העולם שברא. המיסטיקן מבקש לבנות גשר על פני תהום זו ולגלות את הדרך שבה יוכל האדם לעלות במעלות השלמות הרוחנית, להגיע אל השלמות האלוהית ולחבור אליה. דרכו של המיסטיקן יכולה להיות כרוכה במיני כשפים ומאגיה מצד אחד או בלימוד וידיעה מהצד האחר. כך או כך מאמין הוא כי קיימת האפשרות שאדם יציץ בעיני רוחו אל תוך העולם האלוהי ויפעל בתוכו.
במרכזה של הקבלה הקדומה ניצב ספר הזוהר. המסורת מייחסת אותו לתנא המפורסם מן המאה השנייה לספירה, שמעון בר-יוחאי. לאמיתו של דבר, הספר הוא פרי עטו של ר' משה דה ליאון, מקובל שחי ופעל בספרד במחיצת השנייה של המאה ה-13. ספר זה הפך לספרה הקנוני של הקבלה, נתעטף בהילת קדושה, וכל המקובלים המאוחרים נמשכו אליו.
עוד בטרם נחתו גולי ספרד בחופי אפריקה, מצאו את דרכן מסורות קבליות מפרובנס וספרד אל מעבר להרי האטלס, אם בידי שליחים ואם באמצעות בני דרעא, שיצאו ללמוד אצל חכמי ספרד ושבו עם דעת חדשה. עם הגעתם של מגורשי ספרד ופורטוגל, קיבלו חכמי הקבלה הדרעאיים חיזוק נוסף, אם כי שמרו על אופיים המיוחד והעצמאי. במאה ה-16 למדו וכתבו באזור מספר בלתי רגיל של מקובלים. בדרעא הועתקו כתבי יד קבליים, נתחברו ספרים בתורת הצירוף ובקבלת הצירופים והתארגנו חוגי מקובלים בעלי ייחוד. בעדויות על מקובלי דרעא בתקופה זו מוזכרות פעמים רבות תכונותיהם הכריזמטיות והעל-טבעיות. רובם תוארו כמי שזכו לגילוי רוח הקודש, כבעלי חזיונות, מחוננים בידיעת העתיד וביכולת לחולל ניסים. הם עסקו רבות בפניה המאגיות של הקבלה, בתורת הצירופים, והושפעו מהאווירה של העולם המוסלמי-ברברי, שהייתה רוויה מיסטיקה וכשפנות על כל סוגיה. דרעא הגיעה לשיא זוהרה כמרכז קבלי במאה ה-16 ותחילה המאה ה-17 עד עליית שלטון השריפים במרוקו, שפגעו פגיעה קשה באוכלוסייה המוסלמית והיהודית. הפגיעה הביאה לדלדולה של הקהילה היהודית, עזיבת חכמיה, כדוגמת הרב הקבליסט של דרעא, חיים אדרעי, שעלה לארץ ישראל ונפטר בטבריה, ולשקיעתה כמרכז דתי ותרבותי חשוב.
מעשה בנער יהודי אחד שגר בין חומות הרובע היהודי בעיר צפת. ביתו היה דחוק בין בתי יהודים אחרים. את כל ימיו העביר בין פטפוטי נשים כובסות ומלמולי תורה של זקנים כפופים ומזוקנים.
ולעתים, כששבעה נפשו של הנער מהמולת הרובע, היה יוצא בחשאי אל מחוץ לחומות ומתבונן בערגה בנערים בני הכפרים הרצים כעזים פראיות במדרונות הירוקים, רוכבים בעזות מצח על סוסים גאים ומתהדרים זה מול זה במיני שבריות מעץ.
כך עברו עליו הימים בשגרת חיים אפורה ולילותיו היו רווים געגועים. בלילות היה חולם אותו נער שהוא רוכב, עטוי עבאיה, על סוס לבן ואציל, ולמותניו חגורת חרב, כאילו הוא בן לאותם שבטים יהודיים-ברביים קדמונים ששרו את תהילת הבורא בלילות הצחים של מדבריות הסהרה, בעמק הדרעא הפורה.
יום אחד נשאר הנער מחוץ לחומות הרובע עד שכמעט ואיחר לתפילת ערבית. בעודו רץ בהול בחזרה לביתו, ראה לפתע את הנערים פושטים את בגדיהם ועירומים כביום היוולדם שוקעים במי פלגי המירון והופכים לגוף אחד עם האדמה.
באותו לילה לא יכול היה הנער לעצום את עיניו. בעודו שוכב מיוסר במיטתו, הבחין בדמות עומדת בדלתו וצופה בו. נאלם הנער דום מבהלה וחישב נפשו למות. פסעה הדמות לעברו, והנה הבחין הנער בבר-יוחאי, פנה זה אליו ודיבר בחומרה: השתוקקות כמו זו, בני, רק שתי פנים לה – יש שהיא מביאה חורבן ויש שהיא מביאה תקומה. יבוא יום, בני, וגם אתה תזכה להריח את ריח הארץ, להכיר את משעוליה ולאהוב את כל היצורים הקטנים החבויים בהם. יבוא יום ושוב תהיה בן לעם שיפרוץ את גבולותיו ויכבוש ברגליו את האדמה הזאת. אבל עד אז, בני, הרבה דעת ומתינות פן יכה בך החורבן ומתנה מופלאה זו – שפת הארץ תבלע אותך.