צפת – בירת הגליל – הייתה העיר בה בחרו בני משפחת אדרעי להתיישב, עם בואם במאה ה-19 לארץ ישראל. לראשונה מופיעה צפת בזירה ההיסטורית, בימי בית שני. יוסף בן מתתיהו, הוא יוסף פלביוס, ביצר אותה ונקודות אסטרטגיות אחרות בסביבה, ביניהן מירון, מפני הרומאים. גם בתלמוד הירושלמי מוזכרת צפת כעיר מיושבת במאה השלישית והרביעית, שהיו משיאים בה משואות של ראש חודש. כלומר, פסגת הר המצודה שימשה כתצפית. לאחר מכן נעלמת צפת מעל דפי ההיסטוריה, אף שיש להניח שהמשיכה להתקיים כיישוב כפרי קטן, עד ששוב עלתה לגדולה בתקופת מסעי הצלב. בחצי היובל האחרון לשלטונם הדועך של הצלבנים היה מבצרה של צפת לאחד המעוזים הגדולים של הצלבנים בארץ. לעת מלחמה ישב בו חיל מצב של 2,200 חיילים שתוחזקו על ידי 400 עבדים, 12 תחנות מים בנחל הטחנות ואספקה של 800 טון תבואה בשנה. בשנת 1266 נכבשה צפת הצלבנית על-ידי ביבארס מלך הממלוכים. החל מתקופה זו החלה צפת להתקדם בצעדי ענק לקראת הפיכה לעיר היהודית המרכזית בארץ ישראל במאה ה-15.
"מי שראה את צפת זה עשר שנים, ורואה אותה עתה, היא נפלאה בעיניו, כי בכל עת מרבים היהודים לבוא, ומלאכת הבגדים מתרבה בכל יום. וכל איש ואשה שיעשה בצמר בכל מלאכה ירוויח מזונותיו בריווח". כך מספר באחת מאיגרותיו, דוד די רוסי, עולה מאיטליה, שהתיישב ב- 1535 בצפת ושלח ידו במסחר. העיר צפת הייתה המרוויחה הגדולה מגל העלייה שלאחר גירוש ספרד. שמונה שנים לאחר כיבושה בידי העות'מנים עלתה צפת במספר תושביה על ירושלים, ויש להניח שהייתה העיר הגדולה ביותר בארץ ומרכז מנהלי חשוב.
תורכיה הייתה אז ארץ מפגרת וזקוקה לפיתוח. עובדי המדינה ואנשי המנגנון הצבאי העצום היו זקוקים ללבוש טוב – "מודרני" – ומחירו היקר לא מנע מהם להתהדר בו. אריגים יקרים הפכו להשקעה בטוחה לכספים. וכך, עם בואם של מגורשי ספרד, האמונים על תעשיית הבדים, הפכה צפת למרכז בינלאומי לתעשיית צמר. לעומת ירושלים הרחוקה מדי מהים מכדי לקדם מסחר בינלאומי, או יפו שהייתה בעת ההיא עזובה כמעט לגמרי, בצפת הייתה התשתית המתאימה: צורכי המחיה היו זולים בה, היא קרובה יחסית לנמל צידון, שהיווה את הנמל המרכזי בארץ ישראל, ומעל לכול, צפת ברוכה במי מעיינות ונחלים זכים וזורמים, שבלעדיהם לא תיתכן עבודת בטישה וצביעת בדים הנעשית בכוח המים.
אולם מעבר לשיקולי הכלכלה והביטחון, התאספו היהודים בהמוניהם בגליל העליון בכלל ובצפת בפרט בהשפעת התקווה המשיחית הגדולה, שהקיפה אז את כל העם היהודי: בקרוב יגיע משיח הצדק ויגאל את עמו. לפיכך, כדאי להתקרב לארץ ישראל, ובייחוד לגליל העליון, כי לשם יבוא תחילה הגואל, ותושביו יינצלו מחבלו (ימי האסונות שיפקדו את עם ישראל בטרם בואו של משיח).
בעקבות הפריחה הכלכלית, שיפור מצב הביטחון והתחזקות הכמיהה המשיחית לגאולה, עלו לצפת גדולי ההוראה והכוחות המרכזיים ביהדות. למעשה, תוך דור אחד הפכה צפת למקום מרכזה הרוחני של האומה.
תורת הנסתר והנגלה – הקבלה הצפתית
"ויום אחד בערב שבת בצפת, יצא האר"י עם החברים לקבל את השבת כמנהגו. אמר לחברים: 'נלכה נא עתה לירושלים, ושם אני יודע היכן אפר פרה גנוז. ונזה עלינו, ונטהר עצמנו מטומאת מת, ונבנה בית המקדש, ונקריב קורבן שבת, כי רואה אני ששעה זאת היא קץ אמיתי לגאולה'.
"מקצת החברים אמרו: 'איך נלך לירושלים בשעה זאת והיא רחוקה ממנו יותר משלושים פרסאות?' וקצתם אמרו: 'טוב הדבר, הננו מוכנים לילך, אלא קודם נודיע הדבר לנשותינו, שלא ישימו לב עלינו, ואחר כך נלך'.
אז צעק הרב ובכה ואמר לחברים: 'איך יואיל השטן לבטל גאולת ישראל. מעיד אני, עלי שמים וארץ, שמזמן רבי שמעון בר-יוחאי, לא היתה שעה הגונה כשעה הזאת. ואילו הייתם מודים בדבר זה, היה בית המקדש נבנה, ונידחי ישראל היו מתכנסים לתוך ירושלים. עכשיו עברה אותה שעה ונכנסו ישראל בגלות מחדש'. וכשמוע החברים דבר זה נתחרטו ממה שעשו ולא הועיל להם".
תהליך הפיכתה של צפת למרכז הקבלי החשוב ביותר במאה ה-16 הגיע לשיאו עם בואו של האר"י, הלוא הוא ר' לוריא בן יצחק אשכנזי, שהגיע ב-1570 לצפת והצטרף לחוג המקובלים, שפעל סביב המקובל בן צפת ר' משה קורדובירו. עוד בטרם בואו של האר"י התאגדו המקובלים לחבורה, ופיתחו הווי מיוחד על-ידי וידויים בצוותא בלילות שבת, לימודים משותפים בזוהר והתעמקות בתורת הנסתר בכללה. המשבר הכבד שספגו הקהילות היהודיות ברחבי העולם, ששיאו בגירוש ספרד, העלה הלכי רוח קשים של ספקנות וייאוש: הכיצד יכול היה גורל אכזר מעין זה לחול על ראשו של עם ה' הנבחר? בעקבות אווירה קשה זו החלה התעוררות משיחית לקראת התחלת הגאולה, מתוך אמונה שהגירוש הוא חלק קשה אך הכרחי מחבלי משיח. תורת הקבלה החדשה פרצה את גבולות קבוצות הלימוד הסודיות באופיין וחדרה לכל תפוצות ישראל. ספר הזוהר התקבל ונקרא בחוגים רחבים, ובמקביל החלה התמקדות ברעיון המרכזי של הגאולה. מהות הגלות ומהות הגאולה הפכו לנושאים המרכזיים שהמקובלים עסקו בהם.
הקבלה בהיבטיה העממיים מחזירה לקדמת הבמה את המחשבה המיתית-פאגאנית, שהיהדות הקלאסית נאבקה בה מאז ראשיתה: במקום אל אחד מופשט, מקבלת האלוהות פנים רבות וכחות רבים ומנוגדים, שלמקובל יש חלק חשוב באיחודם. לפיכך, יש לאדם חלק משמעותי בתיקון העולם ובקירוב הגאולה. רעיונות אלו בוטאו בטקסים חדשים נוסח צפת, שאמנם יוחסו לרבי שמעון בר-יוחאי אולם למעשה בוצעו לראשונה בחוג של צפת, ביניהם: "תיקון חצות", "קבלת שבת", קריאה משותפת ב"זוהר" ובשיר השירים ועוד. טקסים אלו הופצו בכלל קהילות ישראל ומקוימים על-ידי חכמי צפת עד ימינו אנו.
שקיעה ושכחה
בסוף המאה ה-16 הורע מצב הביטחון. התחרות הכלכלית עם תעשיית אריגי הצמר באירופה מוטטה את כלכלת צפת. התאסלמותו של שבתי צבי וקריסתה של התנועה המשיחית אף הן לא חיזקו את חיי הרוח בצפת. וכך, בסוף המאה ה-17 נפקדו בצפת רק כ-20 ראשי משפחות יהודיות משלמות מס. בתקופה זו הלכה האימפריה העות'מנית וירדה מגדולתה. אוכלוסיות מקומיות, כגון בדואים, דרוזים ומארונים, קמו ומרדו בשלטון המרכזי, ולעתים אף נאבקו זה בזה כשהיהודים בתווך. במהלך המאה ה-17 הלך מצב זה והתקבע באזור ובסופו של דבר השלימו עמו העות'מנים, ונתנו לשליטים מקומיים אוטונומיה מרבית תמורת גבייה סדירה של מסים באזור.
את רוב מניינו של היישוב היהודי בארץ ישראל, עד לסוף המאה ה-18, היוו הספרדים. השפה הערבית הייתה שגורה בפיהם לצד השפה העברית, והחלה דוחקת את שפת הלאדינו. במרוצת הזמן פיתח גם המיעוט האשכנזי ידיעה מועטה בלשון זו ולמעשה החל להיטמע ברוב הספרדי. אלא שלקראת סוף המאה ה-18 החלו להגיע קבוצות עולים חדשות ממזרח אירופה, ששינו את יחסי הכוחות בין הקהילה הספרדית והאשכנזית בכל היישוב הארץ ישראלי בכלל ובצפת בפרט. עליות החסידים ולאחריהם הפרושים (מתנגדי החסידות) הפכו לקראת ראשית המאה ה-19 את צפת לעיר שרוב תושביה אשכנזים, בעוד שהקהל הספרדי הופך למיעוט הנאבק על זכויותיו, מאבק שהלך, החריף ונמשך עד המאה ה-20.
על סף תקופה חדשה – עליות הספרדים לארץ ישראל
עם ראשית הכיבוש הצרפתי באלג'יר החלה עלייה מסיבית לארץ ישראל של יהודים מרצועת החוף של אלג'יריה, הכוללת את אווראן ואלג'יר. ההתפתחות הטכנולוגית שהביאה להמצאת אוניות הקיטור הקלה על המסעות לארץ ישראל, ולאחר שגם שהפירטיות נעלמה, כבר לא היה דבר ששיבש את הנסיעות. מתוך משפחות העולים של עלייה חשובה זאת, שהחלה כנראה בשנת 1831-2, השתקעו כמאתיים משפחות בגליל – בצפת, בטבריה ובחיפה. שם הן הקימו קהילות מאורגנות. רק לצפת הגיעו לפי מפקד שערך מונטיפיורי בשנת 1839, 62 משפחות מאווראן, שהיוו כשליש מכלל 178 המשפחות הספרדיות שהתגוררו בעיר. ביניהן נכללה גם משפחתו של מכלוף כליפה אדרעי. במשך שני עשורים זכו עולי אלג'יר לחסות קונסולרית-צרפתית במקומות מושבם בארץ. חסות שכזו פירושה הגנה מפני שרירות לבם של השופטים המוסלמים, הבטחת הביטחון האישי ומניעת מיסוי תורכי מוגזם. אלא שחרדת הצרפתים מפני שימוש כוזב במוצא אלג'ירי לשם קבלת חסות ורצונם להיפטר מהאלג'ירים הלאומנים המוסלמים שברחו עם עבד אל קאדר (מנהיג המורים האלג'ירים) לסוריה ולבנון, גרמו להקפדה יתרה בהענקת החסויות. כך כתב קונסול צרפת בירושלים לשר שלו ב-17 במאי 1847: "אני סבור שבדרך-כלל מן הראוי להגביל במידת האפשר את מספר בני החסות. אני מנסה להשיג מטרה זאת: תשומת לבי מוסבת במיוחד לעבר מספר גדול של יהודים אפריקניים המכריזים על עצמם שהם אלג'יראים, כיוון שעברו דרך אלג'יריה ושם השיגו דרכונים, ועל סמך דרכונים אלה הם דורשים לקבל חסות אשר אינם זכאים לה כלל והם עושים בה שימוש כוזב לעיתים קרובות". וכך ב-1853, כ-20 שנה לאחר שהגיעו לארץ, איבדו בני משפחת אדרעי יחד עם שאר עולי אלג'יריה בצפת, טבריה וחיפה את חסותה של הקונסוליה הצרפתית, ולפיכך פנו חלקם לקונסוליה האנגלית בחיפה שהעניקה להם חסות בריטית.
אלא שממשלת צרפת התלוננה בפני הממשלה הבריטית על הענקת חסות זו, וכך היטלטלה קהילת עולי אלג'יריה בגליל ללא חסות קונסולרית ברורה עד 1869, כששר החוץ הצרפתי הודיע על ביטול הצו ששלל את החסות מיהודי הגליל. בשנה זו הודיע עבו, המשנה לקונסול של צרפת בצפת, על קבלת אישורים עבור 100 משפחות בצפת וטבריה. אלא שמשפחת אדרעי לא נמנתה כנראה עם המשפחות האלו, בניה כבר החזיקו בנתינות בריטית. בין המשפחות היהודיות בצפת נפער פער על רקע זה, והיריבות ביניהן הלכה והחריפה עד לקום המדינה.
מספר אחינועם אדרעי:
בצפת היו שתי משפחות: אדרעי ועבו, זה כמו ש"ס והמפד"ל היום. פעם היו בני משפחת עבו נתינים צרפתים ובני משפחת אדרעי – נתינים בריטים. בין המשפחות התחוללה מלחמה של ממש על המנהיגות, יריבות סמויה וגלויה על כל דבר, בין השאר על חלקת התרומות של הכולל. למשל, כשיצא שליח ממשפחת אדרעי למרוקו יכלו בני משפחת עבו לשלוח מכתב אזהרה ליהדות מרוקו שמגיע שד"ר שאינו מייצג את העדה, אף על פי שהיו לו כל המסמכים והחותמות. זה היה אחד הדברים שכל כך הכעיסו את דודי חכם דוד ציון חי, ושבשלו הוא החליט להתנתק מעסקי השד"רות.