יום אחד של חורבן ושכול
חמש שנים לאחר שעלו מכלוף כליפה אדרעי ובני משפחתו לצפת, חרבה העיר ברעש הגדול של 1837. בתיה של צפת, השוכנת על הר גדול, היו בנויים במדרון על שיפוע ההר ונראו כמדרגות הבנויות זו על גבי זו. בשעת הרעש, החלו הבתים לקרוס, והעליונים נפלו על התחתונים, וכך נבלעו האנשים באדמה, וגם אלו שנשארו בחיים נלכדו בתוך ההריסות. במאתיים השנה האחרונות אירעו בצפת כמה מקרי אסון, אלא שהרעש הגדול של 1837 האפיל על כולם. "צפת פתאום תחרבי, צפת פתאום תמותי, צפת פתאום תצעקי, צפת פתאום תיבלעי". כך קונן ר' ישראל פרוש בהספדו על הרוגי הרעש. ואכן הרעש הזה נפל על צפת כרעם ביום בהיר. כ"ד בטבת, היום בו רעדה הארץ, היה יום שמש בהיר. כל תושבי צפת נהגו כמנהגם, זה יוצא לעבודה, זה יושב בבית המדרש להתפלל. איש כמדומה לא הבחין באסון הממשמש ובא. אלא שמספרים על אחד ר' יוסף, איש חסיד ותמים שבימים היה בעל מלאכה נמרץ ובלילות היה הוגה בקבלה. שלושה ימים לפני הרעש גילו לר' יוסף מן השמים על האסון העומד לרדת על תושבי צפת. מכיוון שאי אפשר היה לבטל את רוע הגזרה, רצה ר' יוסף להציל את תושבי העיר ויצא לרחובות להזהירם שיימלטו בעוד מועד. אלא שהאיש היה איש מלאכה פשוט וקשה יום, ואיש לא האמין לדבריו, ועוד הוסיפו עליהם דברי לעג. עוד ביום הרעש עצמו ניסה ר' יוסף לעורר את היהודים להציל את נפשם. עבר מבית לבית, צווח והתחנן, אבל הוא דמה בעיניהם למשוגע. לבסוף אסף את אשתו וילדיו, עלה אל מרומי ההר, ושם הקים לו אוהל למחסה וצפה בכאב גדול בצפת החרבה כולה.
2,158 איש נספו ברעש לפי הדוחות הרשמיים של השלטונות התורכיים. רבים אחרים נותרו בעלי-מום, ועוד רבים נקברו תחת ההריסות ועד שהצליחו לפנותם נפחו את נשמתם, כפי שנגלה לעיני המפנים, כדוגמת נערה צעירה בת עשירים שכל בני משפחתה נספו, ונלכדה בחיים בין הריסות הבית וכנראה נותרה כלואה ימים אחדים. בטרם יצאה נשמתה, תפרה לה תכריכים והתעטפה בהם, הדליקה נרות והשתטחה על הארץ, כשספרים למראשותיה. כך מצאו את גופתה החופרים, עשרים וארבעה ימים אחרי הרעש.
קהל הפרושים נפגע קשות מהרעש ומנהיג העדה, ר' ישראל מנדל, ששהה בעת האסון בירושלים מיהר ללוות מפקידי עדת הספרדים סכום כסף גדול מאוד (12,000 גרוש) לתמוך בנצרכים ולקבור את המתים.
גם בקרב העדה הספרדית רבו הקורבנות. המפורסם בהם היה חכם נסים זרחי אזולאי, נכדו של החיד"א, שנמצא עוד בחיים, עטוף בטלית ותפילין, כשמחצית גופו מעוכה. כשהוציאו אותו יצאה נפשו באומרו שהוא ה"גלגול האחרון לנשמת אסא מלך יהודה נכה הרגלים".
הרעש עורר סערה גדולה בכל קהילות ישראל בגולה. קינות, הספדים המוניים וקריאה לתרומות לטובת קהילות צפת וטבריה נשמעו בכל מקום. הגדילה לעשות קהילת יהודי גיברלטר, שאליה גם נשלח חכם דוד אדרעי כשד"ר אחרי שנים, ושם גם נפטר. כל ראשי העדה הכריזו על יום אבל, כל החנויות ובתי המלאכה נסגרו וכל הקהל נאסף בבית הכנסת ובו נערך הספד גדול. אחר כך קראו לנדבות בבית הגביר ונאספו עשרת אלפים זהובים.
אין בידינו עדויות ברורות האם כל בני משפחתו של מכלוף כליפה נותרו בחיים לאחר הרעש.
על סף המאה ה-20
על אף החורבן הגדול שחולל הרעש ב-1837, החל שיקום צפת מיד לאחריו. כבר ב-1838 שוקמו באופן זמני רוב בתי היהודים ומספרם עמד על כ-1,500 נפש. צפת הייתה המרכז היהודי השני בגודלו בארץ ישראל אחרי ירושלים. ממחצית המאה ה-19 התגבש בצפת רוב אשכנזי שהלך וגדל במרוצת הזמן והגיע בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 לכדי 70% מכלל תושבי העיר.
לקהילה הספרדית, שמנתה תושבים ותיקים ועולים מתורכיה, צפון אפריקה, פרס ואף גרוזיה הייתה הנהגה מסודרת. לעמותה, הקהילה האשכנזית, שמרבית בניה היו חסידים, התפצלה לכוללים רבים. כל קבוצת חסידים התומכת באדמו"ר זה או אחר הכריזה על עצמה ככולל עצמאי, ומספר הכוללים הגיע בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19 ליותר מ-25. במקביל פעלו בעיר למעלה מ-20 בתי כנסת ובתי מדרש. הפירוד הקיבוצי גרם לסכסוכים ומריבות, בעיקר על כספי החלוקה ואופן חלוקתם. יהודי צפת, ובעיקר הקהל האשכנזי שבה, לא התפרנסו בדרך כלל מעבודה יוצרת, כפי שהיה בזמן פריחתה במאה ה-16, אף לא ממסחר האופייני ליהודי הגולה. צפת הייתה עיר חלוקה כדוגמת ירושלים, טבריה וחברון.
"החלוקה" הייתה המושג המרכזי שמגדיר את חיי הכלכלה, החברה והיחסים עם קהילות הגולה של היישוב הישן בארץ ישראל. "בזכות אלה היושבים בארץ ומקיימים אותה, בזכות התורה שנלמדת בירושלים יכולים לחיות יהודי הגולה, בלעדיהם אין זכות להם, כי שם ציווה ה' את הברכה על המחיה ועל הכלכלה". כך ביטא רבי משה חאגיז בספרו "שפת אמת", את האופן שבו תפס היישוב היהודי בארץ ישראל את מחויבות יהודי הגולה כלפיו. לפי תפיסה זו, בעצם ישיבתו בארץ ישראל, כשהוא עוסק בלימוד התורה ובתפילה, שומר היישוב היהודי בארץ על רציפות ומקרב את הגאולה. התמיכה ביישוב עני ודל בארץ, שאין לו כל מקורות מחיה משלו, הפכה לשלב עליון בסולם העדיפות של הצדקה. במרוצת הזמן נתקבל המונח "חלוקה" ככינוי למפעל התרומות למען היישוב. "חלוקה", כי יושבי ארץ ישראל הם חלק בלתי נפרד מן העם, כי בני היישוב מקבלים את חלקם משולחיהם בחוץ לארץ, וכי הכספים הללו נחלקים בחלוקה שווה ובפיקוח ציבורי ואין בהם בושה לנתמכים בהם.
הגילויים השליליים שבמשטר החלוקה בלטו מכמה בחינות בצפת יותר מאשר בערים אחרות, הזיקה האישית של מקבלי החלוקה לאדמו"רים ועושי דברם והתלות הכלכלית והקיומית בהם יצרו תופעות לוואי שונות: חלק מראשי הציבור אף קיבלו מינוי מטעם נציגי המעצמות הזרות בארץ ישראל, והכוח הרב שבידיהם הוביל למעשי שחיתות. אלו גרמו להתקוממות מצד התושבים עצמם.
בקרב הקהילה האשכנזית המצב היה קשה יותר. ואילו בקרב הקהילה הספרדית, שייעדה את כספי החלוקה בעיקר לתלמידי חכמים עניים ומוסדות ציבור ולא כתמיכה בכל המשפחות שעבדו באופן יצרני למחייתן, המעבר לכלכלה ולתרבות של המאה ה-20 היה חלק יותר. בחמישים השנים הללו שלפני מלחמת העולם הראשונה, התחוללו זעזועים ושינויים מרחקי לכת בצפת, לא רק בהקשר הכלכלי והחומרי. מצד אחד הפכה צפת למרכז התיישבותי חשוב שסביבה יישובים חקלאיים רבים, ומצד שני התחזק בה האלמנט המוסלמי לעומת הציבור היהודי. מערכת החינוך החילונית של כי"ח (כל ישראל חברים) החלה לחדור לעיר בעיקר בעזרת בני הקהילה הספרדית שהתעלמו מהתנגדות רבני העיר ואיומי החרם. המאבק בין הישן לחדש התחולל בשנים אלו בצפת בכל עוזו. אפילו בירושלים לא התחוללה התנגשות כה חריפה. וכך פורצת מלחמת העולם ופוגשת את יהודי צפת בכללם ואת משפחת אדרעי בפרט בלב לבו של מאבק להתחדשות ולשינוי. כאן מסתיימת תקופה של 400 שנה בצפת, שראשיתה בסוף תקופת הזוהר של צפת וסופה עם החלת שלטון המנדט בארץ ישראל.