העדות הראשונה הכתובה לנוכחותם של בני משפחת אדרעי, צאצאיו של חכם דוד אדרעי, בארץ ישראל, היא מתחילת המאה ה-19 ברשימות האוכלוסין מצפת, אשר בהן מוזכר אביו, מכלוף כליפה אדרעי, שהגיע לצפת עם זוגתו וארבעת ילדיהם בשנת 1832 מהעיר אווראן שבחופי המגרב. אבל הקשרים בין יהודי צפון אפריקה ובין ארץ ישראל היו ערים עוד בטרם גירוש ספרד, ולכן לא מן הנמנע שמעטים מבני המשפחה עברו לארץ ישראל עשרות ואולי מאות שנים קודם לכן. כבר במאה ה-15 התקיימה תנועה ערה בין קהילות ארץ ישראל והמגרב. כיבושה של קושטא, בידי העות'מנים נצטייר בעיני היהודים כמאורע המעיד על תחילת הגאולה וכסימן לביאת המשיח, ומאז תחילתו החלו מתמזגים יסודות משיחיים בחלומות העלייה לארץ ישראל וחכמי קבלה החלו נוהרים לארץ ישראל בכלל ולצפת בפרט. וכך, לאחר הכיבוש העות'מני נפתחו שערי הארץ, וחלק ממגורשי ספרד ופורטוגל שנקלטו בצפון אפריקה, עלו לארץ ישראל בדרך יבשתית החוצה את הרי האטלס.
שניים מהם, ר' אברהם זכות, היסטוריון ואסטרונום נודע, עלה לירושלים, והשני ר' יעקב בירב, התיישב בצפת והיה מגדולי חכמי ארץ ישראל. ולמה לבוא לארץ ישראל? על כך עונה מחבר אלמוני באיגרת תעמולה בשפה הערבית, שנשלחה מירושלים למרוקו בסוף המאה ה-16:
הקשרים בין יהדות צפון אפריקה לקהילות בארץ ישראל באו לידי ביטוי גם במישור הסיוע החומרי שהושט לקהילות ירושלים, צפון וחברון. באחת מתקנות יהודי מרוקו מתואר באופן משעשע נוהל ההתרמה כדלהלן: "ראשית כול, יזכור כל אחד את ירושלים ביום חתונתנו ויתרום מעט מממון המתנות. מי שיש לו, שירבה, ומי שחסר לו, שימעיט. וגם בהולדת בן זכר, וביום פורים וכן הלאה. וכל מה שנאסף במהלך השנה יגיע לידי השליחים וישלח לארץ ישראל".