שורשים ראשונים
שורשים ארוכים לה, למשפחת אדרעי. שבעה דורות נטועה המשפחה בצפת, ועלילותיה שזורות בתולדותיה של בירת הגליל למן עלייתם של מגורשי ספרד ועד ימינו אנו. שם המשפחה "אדרעי", מקורו כנראה בעיר דרעא בעמק הדרעא המסתורי שבמרחבי המגרב בצפון אפריקה, לשם אולי הגיעו כמה מאבות המשפחה עם מגורשי ספרד ופורטוגל במהלך המאה ה-15. אולם יש סברות נוספות למקורותיו הקדומים של השם אדרעי: אולי ביישוב דרעא הקדום שבסוריה, אליו הגיעו לפי האגדה עשרת השבטים בטרם נפוצו לכל קצוות פזורת ישראל, או אולי במילה "דרעא" שפירושה במרוקאית "עוצמה".
שבט סוער הוא שבט האדרעים וניתן למצוא אזכורים רבים לדמויות ססגוניות ששם משפחתן היה "אדרעי" או "הדרעי", שהופיעו ונעלמו במרחבי המגרב והטביעו את חותמן על הקהילה היהודית. ביניהן משה אדרעי, הרב הגאון, תלמידו של רבי יוסף הלוי מספרד ונביא שקר פיוטי, שהופיע בראשית המאה ה-12 בעיר פאס שבמרוקו. איש נמרץ בעל עיניים בורקות עומד בכיכר השוק בעיר פאס ונואם במילים סוחפות. הבטחות יש בפיו למכביר: "אחרית הימים קרבה". המשיח נגלה לו, למשה אדרעי, בחלומותיו, ו"לא ירחק היום וגאולת ישראל תתממש". ועוד הוא נותן אותות ומופתים:
"נגלה לי אתמול כי יהיה כך וכך, והיה בדיוק כאשר אמר... הגיד להם, שבערב שבת יורד מטר סוחף, והלח היורד יהיה דם, וזה האות... וירד גשם חזק ורב אותו ערב שבת, והיו המים היורדים מים אדומים סמיכים".
כך מספר עליו הרמב"ם באיגרת ליהודי תימן, להזהירם מלהתפתות למשיחי שקר.
יהודי דרעא, שהיו שרויים בבלבול גדול לאחר קריסתה של ממלכת דרעא היהודית ונדידתם של רבים מחכמיה ועשיריה לספרד המוסלמית, הנוחה יותר ליהודים, הלכו שבי אחר הנביא החדש. כאשר הבטיח כי המשיח יבוא בליל הסדר הקרוב ודרש מהם למכור את כל רכושם ולהתכונן לעלייה לארץ ישראל, עשו כן. אלא שהמשיח התמהמה ולא הגיע, ובשנת 1127 נמלט משה אדרעי עצמו לארץ ישראל והותיר אחריו המונים נואשים.
אישים נוספים המיוחסים לשבט האדרעים היו: אברהם בן יעקב אדרעי בן העיר דרעא, שהיה רבה של העיר פוסטאט במצרים במאה ה-11, משה הרופא בן אברהם אדרעי, המשורר הקראי הדגול בן המאה התשיעית שנולד להורים ארץ ישראלים בדרעא, ואחרים.
עמק הדרעא – דם ומסתורין
דרעא, או דרע, הוא שם של עמק פורה בדרום מרוקו, אחת מנאות- המדבר הגובלות במדבר סהרה שמעבר להרי האטלס. עמק שעלילותיו שזורות במלחמות רוויות דם מחד גיסא ובצמיחתה של תרבות מיסטית עשירה מאידך גיסא. במאה ה-12 חורז המשורר משה אדרעי את השם ומאייתו:
"וגר אני ותושב שם
ואם באמת – הורי ושורשי במערב,
כמו אזרח בארעא הם בדרעא במלכות פאס".
מיקומו המדויק של היישוב דרע אינו ברור היום, והשם דרעא הוא שמו של לנהר החוצה את העמק לאורכו. שתי גדותיו של הנהר היו מיושבות בשורה ארוכה של כפרים, ביניהם כפרי יהודים, אשר ישבו באזור במשך תקופה ארוכה, שראשיתה אינה ידועה. האזור היווה את אחד ממרכזי המסחר החוצה את סהרה, והקהילה היהודית שלטה כנראה בחלק נכבד ממסחר זה.
עשרת השבטים האבודים בדרעא
מקורה של יהדות דרעא לוט בערפל. לפי המסורת, ראשיתה בגולת עשרת השבטים לאחר חורבן בית ראשון, כפי שכתוב במסכת סנהדרין: "עשרת השבטים איפה הלכו? רבי זוטרא אמר – לאפריקי". האגדות הרבות על שרידי עשרת השבטים שהשתקעו בצפון אפריקה היו ידועות כבר מימי המשנה. מפעם לפעם היו מגיעים לאירופה טיילים ונוסעים שבפיהם סיפורים מופלאים על שבטים ברבריים-יהודיים, ממלכות עשירות ומלכים רבי עוצמה. במאה ה-16 הגדיל לעשות הנוסע התמהוני דוד הראובני, שהציג עצמו לפני מלך פורטוגל כשר צבאו של אחיו, יוסף מלך היהודים, המולך על שבטי ראובן, גד וחצי המנשה היושבים בקצה "העולם אחרי מלכות פאס". אולם התיאורים המפורטים והמעניינים ביותר נמצאים בכתביו של איבן ח'לדון – גדול ההיסטוריונים הערבים – ורובם מוקדשים למלכה היהודייה המופלאה כהאנא דהיא, מלכת הרי האורנוס שבמרוקו. בשנת 697, על פי דבריו, הצליחה המלכה היהודייה המופלאה יחד עם צבא השבטים שלה להביס את צבא הג'יהאד הערבי, שכבר היה בתנופת כיבושים במשך כ-80 שנה. אלפי לוחמים ערבים נהרגו ורבים אחרים נפלו בשבי. אלא שכהאנא הבינה שקרב זה הנו הראשון מבין רבים אחרים ולא לעולם חוסן. לפיכך, שילחה את כל השבויים לחופשי, כמחווה של רצון טוב, מלבד מפקד צעיר אחד בשם ח'אלד בן יאזיד, שאותו אימצה לה לבן. במקביל נקטה את טקטיקת 'האדמה החרוכה': את כל הערים והכפרים הפורחים שלאורך החוף השמידה ושרפה מתוך תקווה, שעם השמדתם, תיעלם העילה העיקרית של לוחמי הג'יהאד הערבים לכבוש את ארצה. קהילה עצומה ומשגשגת הפכה לפתע חסרת כול. כותב משורר יהודי אלמוני בן התקופה:
"בני ישורון, אל תשכחו את רודפיכם,
את הכשדים, את הקיסר, את אדריאנוס ואת כהאנא.
ארורה זו, אכזרית היתה מכל אלה יחד.
היא מסרה את בתולותינו לחייליה
ובדם עוללינו טבלה רגליה.
ה' יצרה כדי שנכפר על עוונותינו
ה' שנא את המענים את עמו.
השיבו לי את בני כדי שיתאבלו עלי,
השארתי אותם בידיה של כהאנא".
אולם בנה המאומץ, אהוב נפשה, בגד בה. זאת, בצירוף מרירותם של בני השבטים – יהודים, נוצרים וברברים – הביאו לאובדנה. בטרם התחולל הקרב האחרון התייעצה כהאנא עם חוזה עתידות שצפה את תבוסתה. את שני בניה היא אסלמה על-מנת להציל את עורם, והיא עצמה, שכבר הייתה אז בת 125 או 127, התבצרה בראש שרידי צבאה באמפיתאטרון הענק של אל-דאג'ם ושם מצאה את מותה כמיטב המסורת היהודית של לוחמי מצדה.
עד לראשית המאה השמינית נדחקו אחרוני השליטים הברבים והושלם הכיבוש הערבי של צפון אפריקה ולאחריו של ספרד. בשל הריחוק של ארצות המגרב ממוסדות השלטון הערביים בדמשק ומאוחר יותר בבגדד, השפעת השלטון המרכזי בהן הייתה רופפת ואפשרה קיומן של ממלכות אזוריות עצמאיות שפעלו לצד הממשלה הראשית. ביניהן היו גם ממלכות יהודיות או מתייהדות. יכולותיהם הצבאיות של בני שבטים אלו לא נפלה מאלו של הפגאנים (שבטים עובדי אלילים). בדומה לשאר בני השבטים הברבריים הצטיינו יהודים אלו ביכולת ניווט מופלאה, בהסתגלות לתנאי שטח ובהיכרות מעמיקה עם האדמה עליה דרכו. המפורסמת האחרונה שבהן שכנה בעמק הדרעא. סופה האכזרי של ממלכה זו – הממלכה העצמאית האחרונה בתולדות העם היהודי עד לייסודה של מדינה ישראל – סימל את היעלמותו של אורח החיים הלוחמני והמדברי של השבטים היהודיים ברחבי המגרב.
מלחמות עזות ועקובות מדם ניהלו השבטים המוסלמיים בהנהגתו של שייח' לגרגרי בשבטים היהודיים של עמק הדרעא ולא יכלו להם. לבסוף הציע השייח' המוסלמי לשייח'ים היהודיים לכרות ברית שלום. הוסכם שביום השבת יגיעו נציגי שני הצדדים פרוקים מנשקם על מנת לסכם את התנאים. ראשי השבטים היהודים הגיעו למקום המפגש בלי נשק, כמוסכם, אלא שאז שלפו הלוחמים המוסלמים את נשקם המוסתר בחול ורצחו את המנהיגים היהודים, שבשל ההסכמה על שיחות השלום השאירו את נשקם במחנה והתפנו למלאכת הקודש של יום השבת ונתפסו בלתי מוכנים ובלתי מזוינים. כך מספר ההיסטוריון יוסף טולדנו בספרו "נר המערב": "ויהרגו בהם 17 אלף איש וטרפו ביהודי חבל וואד דרעא, אנשים, נשים וטף".
חיסולה של ממלכה זו זרע ייאוש וחרדה בקרב יהודי דרעא והכשיר את הקרקע לתופעות כדוגמת הנהייה אחרי נביא השקר משה אדרעי מצד אחד והתגברות ההתאסלמות בקרב פשוטי העם מן הצד האחר.