האהבה לאכול ביתי ומשובח עברה במשפחת אדרעי מאב לבנו. סבתא ריקה הייתה מקפידה ומדקדקת במזונו של חכם חיים רפאל; בבית של הרב משה אדרעי תמיד היה אוכל טרי שבושל באותו יום, משה אדרעי היה טורח ורוכש עבור זוגתו לאה מדי יום ביומו מוצרי מזון טריים.
רבקה אדרעי-שטיינפלד, צפת:
אצל סבא שלי, חכם חיים רפאל, הכול היה צריך להיות טיפ-טופ. את הלחם היו צריכים לפרוס דק דק, בשבת חובה היה להכין את הקובה. הבשר לקצוץ רק בסכין גדולה ולעולם לא במטחנה. הכול לפי הכללים. הם אהבו לאכול טוב במשפחת אדרעי. גם לבן שלו – אבא שלי, משה, עניין האוכל היה חשוב ביותר. כל בוקר הלך אבא לחנות לקנות הכול טרי. הוא היה יוצא לקניות כדי שחס וחלילה למישהו בבית יתחשק משהו ויחסר.
מלבד מאכלי היום-יום המסורתיים הצטיין כל חג במיני מזון המיוחדים לו. מאכלי הסדר, החמין המסורתי לשבת, ממתקי פורים, מאכלי ראש השנה ואפילו מאכלי חג השבועות.
לאה אדרעי בראיון לבית המאירי על מנהגי העדה הספרדית בצפת:
בליל שבועות היו שבים המתפללים מבית כנסת, מכינים ארוחת ערב טובה, יושבים, אוכלים ושמחים. אחר כך היו מכינים את מאכלי הבצק: 'סמבוסק' ו'קלצונס' ו'מקרון' – אותם היו עושים בלילה. למחרת הולכים שוב לבית הכנסת, מתפללים, באים מבית הכנסת, ורק אז מבשלים את הקלצונס והמקרון, ועושים אורז עם חלב: דופקים את האורז טוב טוב ולאחר-מכן מבשלים אותו עם החלב עד שנעשית דייסה סמיכה וטובה. וב-12:00 בצהריים אוכלים את האורז עם הסמבוסק ועם המעמול והקלצונס ועוד עוגיות וכל מיני דברים טובים כאלה, ושותים עראק, בקיצור – יושבים כולנו, כל המשפחה עם הילדים, עם הנכדים ועושים שמח.
בשנות ה-30 עדיין לא היה בכל בית בצפת תנור אפייה ראוי. בוודאי לא כזה ההולם בישול משובח של חמין לשבת. לפיכך, היו נוהגות נשות צפת לצאת ביחד ולהניח את סיריהן בתנור השכונתי לקראת ארוחת השבת. את הסירים היו מבדילות זה מזה בסרטים צבעוניים הקשורים לידיותיהם, ובכל זאת לעתים היו שבות הבנות הביתה עם הסיר הלא נכון.
רחל אדרעי-קמר, חולון:
אני לא זוכרת שאכלתי בבית בצפת אוכל מוכן. כל יום והתבשיל שלו, וכמובן בכל שבת החמין. אבל כל פעם קצת אחרת. פעם עם בשר כזה ופעם עם אחר, פעם עם מעיים, כשאימא הייתה יושבת עם הפרימוס מנקה וממלאת אותם, ופעם בלי. את החמין היו לוקחים לתנור. היה תנור אחד בצפת, וכולם היו מביאים את סיריהם אל אותו התנור. בשבת, כשאבא היה יוצא מבית הכנסת היה צריך ללכת לקחת את החמין. אני כל הזמן הייתי תוהה איך יודעים מה של מי. כולם שמים את החמין בתנור, בקדרת חרס, והיה מוט כזה שבעזרתו מכניסים את כל החמין. בשבת היו מושכים את הסירים החוצה. איך יכלו לדעת מה שייך למי? אימא אמרה לי שכל אישה מסמנת את הקדרה שלה באיזשהו אופן. אני זוכרת פעם אחת כשאמי כרעה ללדת ושכבה בביתחולים, שלחו את אחותי יעל להביא את החמין. היא החליקה בשלג, החמין נשפך ואין אוכל. חזרה אחותי הביתה בוכה: "מה קרה?" שואלים,
והיא אומרת: "החמין נשפך"
"לא נורא", ניחמה אותה איזו שכנה, ופתאום מכל עבר מגיעות השכנות, וכל אחת מביאה לנו מאכלים מכל מיני סוגים.
הכנת האוכל הפכה אצל נשות המשפחה לאמנות. הכול נעשה בבית. החל באטריות וכלה בבשרים ממולאים. זיכרונות 'בית אבא' היו ועודם קשורים קשר עז לאותם ניחוחות מיוחדים שמילאו את רחובות צפת בערבי השבת.
אהובה כהן-פינטו, פתח תקווה:
סבתא שלי, אסתר כהן (אדרעי), הייתה עושה בבית את האטריות למרק. הייתה פותחת דק-דק את הבצק ומגלגלת אותן, ואז פורסת אותן בכל הבית. אטריות של בית. גם את הקוסקוס הייתה מכינה בעצמה, וריבה של משמש עם שקד בפנים. בכל משמש ומשמש הייתה מכניסה שקד. ואת זה אוכלים כמו מעדן ונהנים מהשקד שבפנים. היא הייתה אשת חיל, תמימה וחרוצה.
רות מכלוף-קרטר, אנגליה:
אבא שלי, שמואל, היה טבח נפלא וממציא. הוא היה מאוד יצירתי במטבח. אימא שלי לא ידעה לבשל. היא נהגה לשרוף ביצים קשות. קרובי המשפחה מהצד של אבא שלי נהגו לרכל עליה שהיא לא יודעת לעשות כלום, כי הנשים במשפחה היו עקרות בית למופת. הן בישלו, ניקו, ניהלו את הבית. אימי הייתה מאוד אירופית, והיה ביניהן הבדל תרבויות מאוד גדול. המאכלים האלה היו מוזרים מאוד עבורי. אני זוכרת שיום אחד הבאנו משהו לאכול מסבתי מלכה ואני אמרתי: "אני לא אוכלת עשב".
יעל אדרעי-פרימו ואראלה דרור, גבעתיים:
יש מאכל אחד שאני זוכרת במיוחד. גזר ממולא. את זה היה עושה אבא שלי, הרב משה אדרעי, זכרו לברכה. רק הוא היה עושה את זה. אין לכם מושג מה זה לקחת גזר קטן וקשה ולהוציא ממנו את כל התוכן, זה נקרא 'מנערה'. יום יום אחרי התפילה אבא היה מביא לאימא את המצרכים מן השוק. הוא היה מקלף עבורה את השעועית והפול, והיא מצדה אהבה לבשל עבורו בבית מאכלים שהוא היה אוכל אצל האימא שלו, כמו אוכל מיוחד שנקרא 'סברגל' – חבושים עם בשר, והוא היה מאושר.