רפאל אדרעי ז"ל - המלחמה לעצמאות
בכ"ט בנובמבר 1947 נפלה ההחלטה במוסדות האו"ם על הקמת מדינת ישראל. מעטים מאוד מתושבי צפת יצאו לשמוח ברחובות. העיר צפת, שרוב תושביה היו ערבים, היוותה את המרכז העירוני לכל 33,000 התושבים הערבים של הגליל המזרחי, שלרובם היו יחסים טובים עם שכניהם היהודים עד פרוץ המלחמה. כל תושבי צפת היהודים ישבו ספונים בדירותיהם, מאזינים בשקיקה למקלטי הרדיו ומלאים חרדות לקראת המאבק המתרגש לבוא.
לקראת 1947 החלה מתארגנת ה"הגנה" בצפת, לאחר שכשלה במאורעות 1939. מספר הלוחמים בעיר היה קטן, ובניגוד לערים רבות אחרות גרמו בדידותה וניתוקה לסטטוס קוו ולשיתוף פעולה יוצא דופן בין לוחמי אצ"ל וה"הגנה" שפעלו בעיר. כך גם במשפחת אדרעי, שבה השתייך הבן הבכור, רפאל, ל"הגנה" והאמצעי, יוסף, לאצ"ל.
מאיר מייבר, ידידו מצפת:
הייתה תקופה שה"הגנה", אצ"ל, כולם היו תחת פיקוד אחד. אני זוכר שעשינו את האיחוד. נפגשנו בבית יו"ר ועד הקהילה משה פודהורצר עם דוד פודהורצר, בנו הצעיר שהיה חניך בית"ר מובהק, ועם שמואל פרל, בכיר לוחמי אצ"ל בצפת.
הם אומרים לי: "אנחנו רוצים מפקד עמדה".
אמרתי: "יש לכם אנשים טובים, שלוש עמדות תקבלו. אנחנו זקוקים ללוחמים מוכשרים, ולא לשחק משחקים של כבוד", וכך זה נסגר.
הרובע היהודי של צפת בוצר כבר בסוף 1947, ומגיני הרובע התחלקו לעמדות. העיר פוצלה לקטעים. מפקדי הקטעים החלו להכין את הקטעים שלהם להגנה, הסליקרים החלו בהעברת נשק לסליקים בקטעים השונים, והמכ"ים של יחידות המ"ן (משמרות ניידות) בדקו את מקומות הריכוז ליחידות.
מאיר מייבר, ידידו מצפת:
להכין את צפת להגנה לקח שלוש-ארבע שנים. את המלאכה עשו 15-12 מכ"ים בסך הכול. ביניהם גם רפראל, ואת הכול היו צריכים לעשות במחתרת. גם מהיהודים נזהרנו. לא שחשבנו חס ושלום שיהודים ילשינו, אבל ברגע שיהודי ידע שפה ופה יש מחסן נשק זה כבר לא היה סוד. אצלנו המלחמה פרצה ב-13 לדצמבר, כשצעיר יהודי (נחמו) נרצח על ידי המון ערבי ברובע הערבי. כל אחד קיבל על עצמו תפקיד בהגנת המקום, ורפי היה אחראי על המ"ן. זה היה "המשמר הנייד". היה מ"ן מקומי ומ"ן אזורי, והוא היה אחראי על המ"ן האזורי. זו הייתה כיתה של שמונה איש מצוידת היטב. כל אחד עם תת-מקלע ורימוני יד. וכך, עם יכולת להתנייד במהירות ממקום למקום הם היו צריכים לסגור באש כל פרצה שיכלה להתהוות. מיקום הריכוז של רפאל היה במלון "מרכז", והפעילות המלחמתית שלו בזמן שהבריטים עזבו הייתה כאן. וכאן הוא עשה כמה דברים מופלאים, ואני אומר את זה מתוך קנאה. כאן, בעיצומם של הקרבות הכי קשים, כשהבריטים עזבו ומסרו לערבים את המשטרה והם ניסו להתפרץ בכוח לרובע היהודי וכמעט הגיעו לבית פה, פתאום הגיע אליי רפי עם עיניים הפוכות כמו רוצח.
הוא אמר לי: "אני צריך דגל"
אמרתי לו: "לך לכל הרוחות! כעת?! כשהכול בוער, אתה צריך דגל?! מה עם היחידה שלך?"
ואז הוא ענה לי: "היא בידיים טובות, אל תדאג. הערבים הניפו דגלים סוריים ועירקיים על בניין המשטרה. אני מוכרח להניף דגל עברי על המלון, זה הבית הכי גבוה".
ועכשיו, לך תמצא דגל בצפת. מצאנו אחד בבית ספר "כל ישראל חברים", ורפי טיפס והניף את הדגל על גג המלון. הערבים ראו את זה, תתארו לכם, והם השתגעו לגמרי. אחר כך לאורך הלחימה הייתה אש צפופה, ובכל פעם קרעה את החוט שחיבר את הדגל, אבל בכל פעם חיברו אותו מחדש. הדגל הזה היה מונף עד השחרור של צפת. אנשים היו מציצים מכל מקום בצפת, רואים שהדגל עדיין מונף ויודעים שהכול בסדר. אז הבנתי את הכוחות של דגל. כמו שהרצל אמר: "הדגל הוא בסך הכול סמרטוט על מקל, אבל אפשר להוביל אתו את האנשים לארץ הבחירה". את הדגל הניף רפי ביום שהבריטים יצאו, 16 באפריל 48', יום שישי אחר הצהריים.
אל העיר החלו לחדור כוחות ערביים ניכרים, בעיקר חיילים סורים מאנשי "צבא ההצלה" של אדיב שישקלי. הירי בין הרובע היהודי לחלקיה הערביים של צפת הפך לדבר שבשגרה. הבריטים שעדיין שלטו בעיר ניסו להחזיר את סדרי החיים לתקנם, חידשו את הקשר הטלפוני שהיה מנותק וביקשו מפקידי הדואר היהודים והערבים לשוב לעבודתם. אלא שהמתח בין הצדדים הלך וגבר.
היה לרפאל מקלע שאטו, ובכל צפת היו שני מקלעים בסך הכול. הוא היה מסתובב עם המקלע מעמדה לעמדה כדי שיחשבו שיש מקלע בכל עמדה. הייתה לו כיתה של שמונה בחורים שהתייצבו איפה שהיה צריך תגבורת. בכל עמדה שהתחולל בה קרב, קראו למ"ן האזורי כדי שיתחילו לירות באותה העמדה עם המקלע וכך יחשבו הערבים שיש לנו בכל עמדה מקלע. זה היה התפקיד שלו, כמו שאומרים, לסתום חורים. אבא דאג לו, אבל הוא היה מאוד מופנם בדאגתו. אימא, לעומת זאת, הפגינה את זה. היא ניסתה תמיד להרגיע את אבא. אני זוכר שבתקופה של המלחמה, אף על פי שהיה בצפת כל הזמן, הוא לא גר בבית. הוא היה בעמדה כל הזמן, ואולי היה בא להתקלח מדי פעם.
זו הייתה תקופה מטורפת. אני זוכרת שערב אחד נתנו לנו בעמדה קופסאות קונסרבים (שימורים), ואמרו לנו שאם הערבים יירו עלינו, נזרוק את הקופסאות על הגדר, כדי להקים רעש, וכך הם יחשבו שאלו כדורים. בבית הספר המקצועי היה בור, ויום אחד נפלה פצצה, והכול נפל לבור. אנחנו היינו בחדר השני ולא הרגשנו. צלצלו אלינו מהמטה ושאלו בדאגה " מה קרה לכם?", אבל אנחנו שמענו את הפיצוץ ולא ידענו מה קורה, אני הייתי שם באותו הערב, וחזרנו ואמרנו להם "לא קרה כאן כלום".
מאיר מייבר, ידידו מצפת:
אי אפשר לתפוס היום את צפת של הימים ההם. יישוב קטן, מנותק, לפעמים מנותק טוטלית שישה-שבעה שבועות. אז אם הייתה בעיר עז – שחטו אותה. על עגל אין מה לדבר. תרנגולת? היו שוחטים אותה. זה לא צחוק, ילדה אחת שהלכה לקטוף חוביזה נהרגה. המזל שלנו היה שצפת היא עיר קודש, ולכן היה בה בית חרושת למצות. מצות אופים בחורף, וכדי לאפות מצות מכינים קמח, ולכן היה לנו קמח. יום אחד טלפנו אליי מהקטע הסמוך למחסן המרכזי ואמרו לי שמתארגנת הפגנה של תושבים שרוצים יותר קמח, ובלי עין הרע יש בצפת משפחות שיש להן 15-10 פיות להאכיל. "מה לעשות?" אומר לי רפי, וכל הזמן מצטרפים עוד ועוד אנשים להפגנה. מעלינו בתוך המצודה הייתה עמדה ערבית. אמרתי לרפי: "תפתח באש לעבר העמדה הערבית". רפי פתח בכמה יריות לעבר העמדה הערבית, הערבים התחילו לירות בחזרה, ותכף ומיד התפזרה ההפגנה. ככה היה המצב – אנשים ראו תרנגולת כמו המשיח, ממש רעב.
בראשית 1948 שלח הפלמ"ח לצפת מחלקה מהגדוד השלישי שלו בפיקודו של אלעד פלד, ששהה באשדות יעקב. בצפת היה עליהם לחבור לאיש פלמ"ח אחר – אברהם ליכט, שכבר שהה והכיר את העיר. המחלקה שהתה בעיר מספר שבועות, חזרה לאשדות יעקב להתארגנות, ושבה בשנית במחצית אפריל לאחר עזיבת הכוחות הבריטיים את העיר. אלעד פלד התמנה למפקד כל הכוחות הלוחמים והאוכלוסייה בצפת, והמערכה על צפת נכנסה להילוך אחרון. רפאל אדרעי, כבן צפת ומ"כ מצטיין הצטרף, בין שאר עיסוקיו, לפעולות הפלמ"ח והוביל כמה מהפשיטות באזור צפת כסייר, ביניהן הפשיטה על הכפר סעסע, שלאחריה הוחלט לרכז פלוגת פלמ"ח באזור בתי המלון הנטושים שבהר כנען.
הוא היה מתחפש לערבי, ואיפה שרק הייתה סכנה – לשם הוא היה הולך. הוא היה חבר ה"הגנה", אבל השתוקק להיות גם בפלמ"ח, כך היה עם הפשיטה בלילה לסעסע לפני כיבוש צפת. מהסיפורים אני זוכרת שהוא התחפש לערבי, וכשהוא הלך לסעסע אני לא ידעתי, אבל הרגשתי שכולם מתלחשים לידי: "תגידו לרבקה, תגידו לרבקה". נבהלתי ואמרתי: "קרה משהו במשפחה שלי?"
יש סיפור אחד שאני זוכר במיוחד על רפאל ועל האומץ הבלתי רגיל שלו: ביום שישי כל המוסלמים הולכים להתפלל במסגד, והם חולצים את נעליהם לפני שהם נכנסים להתפלל. סיפרו שרפי נכנס ביום שישי אחד מחופש לערבי ובידו שק, לקח את כל הנעליים מחוץ למסגד וחזר לרובע היהודי, כדי שיראו כולם שיהודי היה בפנים ויצא בלי פגע.
ב-16 לאפריל פינו הכוחות הבריטיים את צפת. יום הקרב הראשון היה הקשה ביותר שידעה צפת מאז החלה המלחמה. בית הספר המקצועי נפרץ, ההפגזות נמשכו, התחמושת התמעטה והערבים היו בטוחים בניצחונם. האוכלוסייה היהודית הבלתי לוחמת שסירבה להתפנות בחסות הבריטים ישבה ספונה במרתפים. ב-28 באפריל החלו הערבים להרעיש את הרובע היהודי במרגמות וניסו לפרוץ בחיפוי אש מקלעים ומכונות ירייה למרכז המסחרי אחרי התקפת הטעיה של המשטרה העירונית לעבר מלון "מרכז".
אני זוכר שכשהערבים רצו לעלות ולפוצץ את המלון, ערבי אחד עלה על מוקש בסמטה שבין הכנסייה למלון, ורגלו נקטעה במקום. רפי מצא אותו עוד חי. הוא לקח לו את הנשק, שחרר אותו ואמר לו שילך, ממילא הוא בלי רגל ורוב הסיכויים שלא יצליח לשרוד.
מאיר מייבר, ידידו מצפת:
רפי פעל באופן קבוע בשטח של מלון "מרכז". והערבים התכוננו להתקפת "מלקחיים" מתואמת. לי בסך הכול היו שני מוקשים. יום אחד ביקש ממני יואל, חבלן של הפלמ"ח, את שני המוקשים שלי כדי להניח אותם.
"איפה?" שאלתי אותו.
והוא ענה לי, ואני לא אשכח את זה: "אחד פה ואחר כך אחד שם, במרחק, לא ישר זה ליד זה".
בקיצור, הכוחות הערביים התפרצו מפה, וכנראה הסייר הלך בראש, עלה על המוקש שלי, רגלו נקטעה, ונשאר הטומי-גאן שלו. צריך להבין שאז, כשם שחיי האדם היו מאוד יקרים, לא פחות היה יקר הנשק. כשאני אומר "לא פחות", אני באמת מתכוון ללא פחות! אין חוכמות. ואז רפאל רץ ולקח את הטומי, אחרת הוא לא היה מסתכן בזה. הוא בכלל היה טיפוס עם קוצים בישבן, רפאל.
שלושה ימים לאחר פרוץ הקרבות חזרה מחלקת הפלמ"ח לעיר, ומפקדה, אלעד פלד, קיבל את הפיקוד על כלל מערך ההגנה והאוכלוסייה האזרחית. ככל שהתקרב חג הפסח החמיר המצור על צפת, ולאחר כישלון ההתקפות על נבי-יושע היה ברור שכיבוש צפת הערבית ישבור את כל המערך הערבי בגליל המזרחי. משה קלמן, מג"ד הגדוד השלישי של הפלמ"ח, העביר את מטה הגדוד להר כנען ושלח לשם שלוש מתוך ארבע הפלוגות של הגדוד כהכנה לקראת שחרור צפת והגליל המזרחי כולו.
מאיר מייבר, ידיד מצפת:
פה, במלון "מרכז", היה הגבול. והנה, באחד מאותם ימים אנחנו שומעים התפוצצויות. היינו רגילים לשמוע התפוצצויות, הערבים הפגיזו את הרובע עם רימוני רובה, מרגמות קלות וכבדות, ותותחים, שנכנסו לפעולה מאוחר יותר.
פתאום נכנס אליי בחור בשם סלימקי מהפלמ"ח, קירח כזה, ואומר לי: "מאיר, מפגיזים אותך בתותחים". נדהמתי. "אני הייתי תותחן בצבא הרוסי", אומר לי הבחור הזה ומראה לי נפץ של פגז תותח.
אני אומר לו: "סלימקי, למדנו ב"הגנה" מה זה תותחים ואיך מתגוננים", אבל ידעתי מתוך הספרות הצבאית מה המשמעות של ירי תותחים – התותחים אמורים לרכך את התפרצות הצבא שאמור להיכנס.
ולכן ביקשתי: "תסביר לי מהר, מזה, ומזה עושה".
אז הוא אמר לי בשקט: "זה חודר קיר כזה, ואחר-כך זה מתפוצץ בפנים".
הייתה לי מרכזייה סודית. הודעתי לכל היחידות – כולם לרדת לקומת קרקע ולתפוס מחסה. רק אחד יישאר צופה וישגיח. אני מטלפן למלון "מרכז". עונה לי רפי, אללה ירחמו, אני אומר לו: "רפי, מפגיזים אותנו בתותחים. תדאג שהאנשים ירדו מלמעלה ויתחבאו במקום מוגן. ברגע שההפגזה תיפסק, מיד לעלות למעלה בחזרה".
אז הוא עונה לי: "מאיר, על מי אתה רוצה לעבוד?! (ביני ובין רפי לא היו גינונים של מפקד), אנחנו אוכלים פה כל יום פגזים. אתה רוצה להפחיד אותנו עם פגזי תותח?". ואני שומע דרך הטלפון: טראח! ואני חושב שהכול הולך פייפן. התברר שפגז של תותח פגע בכניסה של המלון ועקר את הדלת. כל בית המלון התמלא ריח של אבק שריפה וגופרית, ורפי ניצל במקרה. מאוחר יותר הוא אמר לי: "הייתי צריך לשמוע בקולך".
זה היה רפי, רק תן לו לרוץ, רק תן לו אקשן. כשהמלחמה בצפת נגמרה הוא בא אליי ואמר: "אני רוצה להצטרף לפלמ"ח". כך הוא הגיע לנגב, וכך הוא נפל.
פעמיים נעשה ניסיון לכבוש את העיר. המערכה הראשונה נערכה בליל יום רביעי, ה-6 במאי 1948, ובמהלכה החליט מג"ד הפלמ"ח משה קלמן לנסות לתקוף רק את המצודה. לוחמי הפלמ"ח, ובראשם סיירים בני העיר צפת, ביניהם רפאל אדרעי וחברו זאב כהן, שנפל במהלך הקרב על הפסגה, יצאו בשלושה ראשים. הקרב התנהל באטיות, פגזי המרגמות והדווידקה נפלו בפיזור רב מדי, ורבים מהם היו עקרים. בסופו של דבר בשעה 7:00 בבוקר נסוגו התוקפים טרם הושלמה משימתם. קלמן לא ניסה לייפות או להסתיר את כישלון הניסיון הראשון, ובגיבויו המלא של יגאל אלון יצאו לוחמי הפלמ"ח בסיוע לוחמי צפת לניסיון כיבוש שני. ניסיון זה הסתיים ביום שלישי, ה-11 במאי, כשמיד לאחריו נפלה משטרת הר כנען וכל תושביה הערבים של צפת החלו לנוס על נפשם.
אחרי שחרור צפת, כל מגיני צפת היו אמורים להתגייס לחטיבת עודד, חטיבה רגילה. יונה תרשיש, שקודם היה אחד ממפקדי צפת, התמנה להיות קצין העיר. רפאל מונה אז לשמור על הרכוש הנטוש של הערבים, הרי הם ברחו והשאירו את כל הרכוש שלהם, והתחילה ביזה. רפאל התנגד לזה. אנחנו גרנו אז בעיר העתיקה בדירה לא-מי-יודע-מה, והוא היה בין המשחררים הראשונים. הוא יכול היה לקחת בעצמו כל דבר שרצה, אבל כמובן הוא לא עשה את זה. כשהוא ראה שכל אחד דואג לעצמו ומסביב מתנהלת חגיגה של ביזה, הוא אמר: "חלקי לא יהיה עמכם". הוא לא רצה להישאר באווירה של ביזה. הוא ידע שהגדוד השלישי של הפלמ"ח נמצא במחנה "סרפנד" (צריפין), נח לאחר שחרור לוד-רמלה. הוא ירד ל"סרפנד", הצטרף לגדוד כמ"כ וירד עמם לנגב הנצור.