רפאל אדרעי נולד לאמו לאה ולאביו משה בצפת בשנת 1924. כבנם הבכור היה רפאל הבן האהוב והקרוב, בעיקר לאמו לאה. מותו בטרם עת של רפאל בקרבות ההגנה על הנגב ביולי 1948 הותיר אחריו צלקת בלבה של משפחת אדרעי. במהלך סערת המלחמה וחבלי הלידה של המדינה הצעירה לא התפנו בני המשפחה והסובבים אותם לחוות את האבל עד תומו. וכך נותרו שבבי הזיכרונות ופיסות הכאב מהולים בתבנית דיוקן נערצת, כשלעתים השכיחה מן הלב כי מדובר באיש צעיר, בראשית שנות העשרים לחייו, בעל אישיות רבת פנים, שאהב, סבל, חלם וקינא כאחד האדם.
פנינה, אחותו:
הוא היה פשוט בחור טוב. כשאני חושבת במושגים של היום, הוא היה מה שנקרא "בן מסור וטוב". בעיקר היה לו קשר נפלא עם אימא. אבא שלי פשוט לא היה טיפוס שמראה רגשות. אבל עם אימא הוא היה קרוב. כשהוא נהרג, זה שבר אותה.
ככל בני משפחת אדרעי בילה רפאל את שנות ילדותו ונערותו בין סמטאותיה הסבוכות של העיר צפת. בדומה לשאר ילדי העילית הצפתית התקבל לאחר גיל מצוות כתלמיד מצטיין לבית ספר "אליאנס" ביחד עם חברו הטוב ישראל שני.
פנינה, אחותו:
ישראל ורפאל למדו באותה כיתה בבית הספר "אליאנס", שניהם תלמידים מעולים. לא סתם, אני חושבת שהיו קוראים להם "מחוננים", הם התחברו ביניהם סביב כל דבר, והחברות ארוכת השנים ביניהם מעולם לא נפגעה.
ישראל שני, ידידו:
אני ורפאל הכרנו במגרש המשחקים בגיל 13-12, והתיידדנו. הוא גר בצפת ואני במנחמיה. לאחר שסיפר לי רפאל באחד הימים שהוא ילמד בשנה הבאה ב"אליאנס", לקחתי את עצמי בידיים, ובאמצע שנת הלימודים של כיתה ח' עליתי לצפת לבדי, נכנסתי למנהל בית הספר "אליאנס" וביקשתי ללמוד בבית הספר. קיצורו של דבר, הכניסו אותי לכיתה ב' של התיכון, ואני, בקושי הכנסתי את רגליי מתחת לספסל. רפאל כבר היה בכיתה ג', ובסופו של דבר התאחדנו שנינו באותה כיתה. הקרבה והתחרות בינינו הגיעה עד כדי כך, שזילברשטיין המחנך היה מגיע עם צרור של בחינות ומכריז קבל עם ועדה: "פשוט לא מבין, התוצאה של ישראל ושל רפאל היא זהה". תמיד היינו מעל לכיתה כולה, כשהאחד מעל השני או להיפך, אבל האחווה בינינו הלכה וגדלה ככל שהזמן חלף.
עובדת היותו אח בכור כמו גם האמון העז שנתנו בו הוריו הפכו אותו לגורם משמעותי בחיי אחיותיו. העקשנות והביטחון העז בדרכו, אף שהיה גם מופנם ושקט, אפשרו לו להוות משקל נגד בכל הקשור להחלטות משפחתיות קשות לגבי חינוך, יציאה מהבית ועוד מעצורים כאלה ואחרים שעמדו בפני נערות צעירות בשנות ה-40 של המאה ה-20 בצפת הקטנה והשמרנית.
פנינה, אחותו:
הפרש הגילים בינינו היה שבע שנים. היה בינינו קשר מאוד מאוד חזק. כשאני גמרתי את לימודי בית הספר היסודי בצפת, רפאל החליט שני צריכה ללכת ללמוד בבן שמן. לא יודעת למה. כנראה הייתי די פראית כזו. וככה נסענו לבן שמן. הוא השאיר אותי שם ואמר לי שלמחרת או כעבור יומיים הוא יבוא לראות כיצד אני מסתדרת.
כשהוא חזר התחלתי לבכות: "אני לא נשארת פה, בלי אבא ובלי אימא..."
ואז הוא ניגש למנהל ואמר לו: "תשלח אותה חזרה".
וההורים שלי, הם מראש חששו, בסך הכול מי נתן אז לנערה בת 13 וחצי או 14 לנסוע לבן שמן ללמוד לבד? אבל ברגע שהוא לקח את זה על עצמו, הוריי לא אמרו לו "לא". אחרי שנים, כשחשבתי על זה, הרי בכל זאת, אלו היו ימים אחרים, הוריי היו אנשים מסורתיים והסביבה הייתה דתית ושמרנית, ובכל זאת הם הסכימו. אולי בגללו, הם ידעו שמה שהוא עושה זה מאה אחוז, וזה באמת היה מאה אחוז תמיד.
אחינועם, אחיו:
אני חושב שממש הערצתי אותו, הייתי גאה בו אף על פי שאז כל אחד הלך בדרכו, ואני בכלל הייתי בית"ריסט. הוא היה אידאליסט שידע לעשות את מה שצריך. למשל אם היה צריך משהו, כמו לנפץ את החלונות בבית של אחד מעשירי צפת שסירב לתרום כסף עבור רכישת נשק ל"הגנה", הוא היה האיש. הכעיסה אותו השתמטות של המשפחה העשירה מצפת. הוא ראה בזה אמצעי, לא שהתגאה במעשיו, אלא הכרח להשגת המטרה.
אהליאב, בן דודו:
רפאל, אני זוכר אותו כבחור שקט ולא משוויץ, בדיוק ההפך מהאחים שלו, יוסף ואחינועם. הוא היה שונה לגמרי, לגמרי. כי הוא היה חבר ב"הגנה", והיה מדריך הנוער העובד, מדריך בגדנ"ע ואת הכול הוא עשה בשקט, במין דרך אישית מוזרה כזאת.
השוני המהותי באופיים של שני האחים – יוסף (סוסו) ורפאל – חידד את השוני בדרך החיים שהם בחרו. יוסף חם המזג, "הפרחח", כפי שהוא מעיד על עצמו, ולעומתו רפאל הבכור השקול, בעל הנטייה לקחת אחריות כפולה ומכופלת. ואף על פי כן כיבדו האחים זה את דרכו של זה ולא ניסו להניא זה את זה לאורח חיים שונה.
יוסף, אחיו:
לא הייתה כימיה, אני אומר את האמת. הוא היה איש "הגנה" מובהק ואני הייתי טרוריסט. ובבית לא דיברנו על זה. היינו מתווכחים, אבל הוא לא ניסה לשכנע אותי כי הוא ידע שזה לא יעזור לו. מפני שאני לקחתי קו והוא לקח קו.
רבקה, אחותו:
רפאל היה יותר קשור, הוא דאג למשפחה, הוא דאג להורים, הוא חשב על כל דבר. אני לא זוכרת את עצמי בחיים מתווכחת עם רפאל או רבה אתו.
אסתר, אשת בן-דודו אהליאב:
אני זוכרת שכשהתחתנו, אהליאב ואני, הוא הביא לנו הביתה מתנה, ואנחנו לא היינו בבית. אז הוא טיפס על המרזב, דרך הצינור, ונכנס הביתה דרך החלון, שם את המתנה על השולחן, ירד בחזרה, ונעלם. כמו קוסם.