אייל אדרעי, אחיינו, בנו של אחינועם:
יש אצלנו במשפחה משהו מוזר: מצד אחד בחיי היום-יום לא מדברים על רפאל ולא מעלים זיכרונות, אבל מצד שני כל יום זיכרון עולים לבית הקברות. זה מין טאבו כזה, אף אחד לא מחייב אותנו, אף אחד לא אומר דבר. יש לי ילד בן חמש וחצי, אפילו הוא החליט שהוא רוצה לעלות לבית הקברות, הוא לא מוכן לוותר על זה, וכל שנה הוא יהיה שם.
מכיוון שהמלחמה על צפת הסתיימה למעשה, ורפאל היה עייף, כעוס ומאוכזב מאווירת הביזה המתלהמת שפשטה בעיר, הוא אסף את רגליו והצטרף סוף סוף באופן רשמי לפלמ"ח – כפי שתמיד רצה – וירד לצריפין. שם, מכיוון שהיה לוחם בעל ניסיון וקבלות ובעל יכולת מנהיגות, הוא שובץ באופן מידי כמ"כ בכיתת פלמ"ח מהגדוד השלישי שאיבדה לא מכבר את המ"כ שלה.
יהושע גבריאלי, גבעתיים, אחד מחייליו בגדוד השלישי:
אדרעי, כך קראנו לו, קיבל את תפקיד המ"כ שלנו מיד אחרי מבצע דני, כשירדנו לצריפין להתארגנות. היינו די מדוכדכים, כי המ"כ הקודם שלנו, יוחנן סנדלר, נהרג בקרב באל-בורג'. אנחנו היינו מסונפים לחטיבת יפתח-פלמ"ח, הגדוד השלישי, ורובנו הגענו ביחד כגרעין, "גרעין שלהבת", שהתאמן באופקים והיה מורכב מיוצאי יוון. את אדרעי הביאו אלינו, כי היו חסרים לנו אנשים והוא היה מוכשר.
בזמן ההתארגנות בצריפין נחנו, אכלנו טוב ואפילו קצת בילינו. היה לנו ציוד: רדיו ופטיפון שהבאנו מלוד. המשימה הבאה שלנו הייתה לצאת לעזור בנגב. אדרעי הגיע אלינו כמה ימים לפני שיצאנו, ולא הספקנו להכיר אותו ממש, אבל קיבלנו אותו יפה. הוא היה שקט, מופנם, אבל טיפוס כזה שמשרה ביטחון.
מצריפין יצאנו בלילה, ועברנו בנגבה עם סיירים של הפלמ"ח תוך סכנת נפשות. משם, לאחר מנוחת יום, יצאנו לעוד לילה בהתגנבות יחידים, 100 מטרים מהמצרים, לשני משלטים. "חטה" ו"כרתיה" מול הרצועה בצפון-מערב הנגב. כשהיינו בדרך, הסייר שהיה צריך להוביל אותנו בין המצרים תעה ונכנס הלם. הוא אמר: "חבר'ה אני לא מצליח, אני הורג את עצמי". רק בסוף נמצאה הדרך. הלכנו בחושך בדממה עם נעלי קומנדו שקיבלנו כדי שלא נרעיש בהליכה. הלכנו במשך יומיים עם כל הציוד האישי, המזון, המים ואתי החפירה על הגב. לא היה שם כלום. היינו צריכים להתחפר ולהתבצר עד הבוקר. כל הפלוגה הגיעה עם המ"מ נחום שרגי. הכיתה שלנו מנתה 12 איש, והיינו מפוזרים בשני משלטים. המרחק בין המשלטים היה כ-50 או 100 מטר, וביניהם היה קשר אלחוטי.
התחפרנו בלילה, וכדי לשפר את החפירה נערכה תחרות ואפילו בדקו את החפירות של כל אחד כדי לתת נקודת הצטיינות. היינו צעירים, הייתה לנו אמביציה. המטרה שלנו הייתה ליצור קו גבול ולחסום בגופנו את המצרים מלהגיע אל הקיבוצים. שכבנו בחפירות, לכולנו היו רובים צ'כיים, ורק לאדרעי היה טומי-גאן אוטומטי.
בחמש בבוקר, עם אור השחר, זיהתה אותנו התצפית המצרית והתחילה להפגיז קשות. אי אפשר היה להרים ראש. אדרעי ניסה לבקר את המחופרים, לעבור ביניהם, לעודד אותם. זו הייתה אחריותו שכולם יתחפרו. הוא קפץ מעמדה לעמדה כדי לבדוק. היו בערך חמישה-שבעה מטר בין זה לזה בחפירות.
הוא עמד שמונה או עשרה מטר ממני, כשקיבל רסיס בעורף, פגיעה ישירה. אני זוכר את זה כאילו זה קרה היום. הדם, אני זוכר כמו עכשיו, נזל כמו מברז. הגיע אליו חובש שהיה מהכשרת דפנה וניסה לעשות לו חוסם עורקים, ואז הצטרף גם מפקד המחלקה יהושע. אבל זרם הדם היה חזק מדי. בינתיים באו "שועלי שמשון" וחיפו עם אש ופינו אותו לתאג"ד העורפי שהיה חצי ק"מ משם. הוא לא הצליח לעמוד בזה.
כעבור שלושה ימים של תופת החליפו אותנו "שועלי שמשון", שהיו ניידים על ג'יפים ולא תקועים בתוך חפירות. משם חזרנו לרוחמה והתארגנו מחדש.
פנינה, אחותו:
היה לי קשר חזק מאוד עם רפאל. היינו יחד בפלמ"ח. אני האחרונה שנפרדתי ממנו. בערב הירידה לנגב הוא בא להגיד לי שלום. הייתי במועדון עם החבר'ה שלי, והוא בא, קרא לי החוצה, ואמר לי: "אנחנו יורדים הלילה, ואתם יוצאים לחופש. את יוצאת לחופש עם כל הגדוד, ורק שתי פלוגות יצאו לנגב, תמסרי דרישת שלום להורים, תגידי לאימא שלא תדאג לי". בסוף לא הוציאו אותנו לחופש. היה כל הסיפור של אלטלנה, ושתי הפלוגות האלה כבר היו בדרך לנגב, ויומיים אחרי זה באו להודיע שהוא נהרג.
מותו של רפאל היווה מהלומה לכל בני המשפחה, ההלם הדהד בכל קצות העץ המשפחתי.
הבן הבכור, הנכד הבכור, מושא ההערצה והקנאה, זה שאהבו לאהוב ואהבו לשנוא אבד כהרף-עין.
רבקה אדרעי-ברנט, אנגליה, בת דודו (בתו של דוד ציון חי):
רפאל נהרג חודשיים אחרי שילדתי.
הסבא הגדול שלי הופיע בחלומי, ואמרתי לו: "סבא, בבקשה שמור על זוזו (יוסף)".
והוא ענה לי בחלום: "זוזו, אני שומר, אבל רפאל, הוא לא חזק מספיק, הוא נהרג".
ואז, אחרי שהתעוררתי, חזר בעלי הארי מהמשרד ואמר לי: "יש לי בשורות רעות להגיד לך".
"אני יודעת", אמרתי לו, "אני יודעת, רפאל נהרג".
הוא אמר לי: "איך את יודעת?"
"אני חלמתי".
ישראל שני, ידידו מצפת:
מי שגדל אז בצפת גדל גם עם רוחות רפאים, משום שכך גדלנו וכך האמנו. כשהגדוד שבו שירתי, גדוד 12 בגולני, ירד לנגב בתום הקרבות, היינו בג'וליס. אני הייתי מפקד ראשי בגדוד 12, ושם בג'וליס לילה אחד אני חולם על רפאל אדרעי. באותה העת היינו כל כך עסוקים בקרבות ובתנועות ועברנו ממקום למקום, כך שלא חשבתי כל כך ולא הבינותי את פשר העניין. רשמתי לי את התאריך ובאחד הימים שאלתי את רבקה. היא אמרה לי את התאריך של יום השנה של רפאל, ומסתבר שהחלום היה בדיוק באותו יום. אני לא זוכר את החלום. חלומות, אין להם פשר. אבל אז אמרתי לעצמי: אני חייב את זה לרפאל. היה לי אוסף של מכתבים ממנו. הבאתי כל מה שהיה לי בבית והייתי יושב ערב ערב אחרי יום עבודה ארוך בצבא וכותב, וכך יצאה חוברת של בערך עשרה עמודים לזכרו. העברתי לרבקה ולהורים חוברת ובידי נותר עותק נוסף.
הבשורה על מות רפאל הגיעה לצפת עם פנינה, שקיבלה את הידיעה המרה מפי מג"ד הגדוד השלישי של הפלמ"ח, משה קלמן, שאליו גם היא השתייכה. מרגלית, בת דודה שהייתה גם היא חיילת בגדוד השלישי, יצאה כחובשת לקרבות בדרך לירושלים, וכך שבה פנינה לבדה באוטו צבאי לצפת.
פנינה, אחותו:
אני מגיעה לצפת, ופתאום אנחנו עוצרים את האוטו, וכל צפת הייתה אז כביש קטן, ואני רואה את אחי יוסף על אופנוע מולי וחושבת לעצמי: הוא לא נורמלי, אם אבא ואימא היו יודעים איך הוא נוסע, ואז הוא ראה אותי, עצר, ואני קוראת לו ואומרת: "רפאל נהרג".
אז הוא אומר לי: "אבל אף אחד לא יודע. זה לא נכון". הוא היה בהלם.
"איך אנחנו מודיעים להורים?" אני שואלת אותו.
החלטנו ללכת לאהליאב, שהוא יגיד להם. הלכנו לאהליאב, הוא היה בבית עם אשתו. סיפרנו להם ואמרנו: "צריכים לרדת הביתה". בינתיים מישהו שראה אותי הלך דרך הרובע היהודי, פגש במקרה את ההורים שלי, ואמר להם: "ראיתי את פנינה שם למעלה בכביש הראשי". הם היו לבושים בשביל לצאת. אז אמי אומרת לאבי: "זאת לא תבוא הביתה, קודם תלך לחברות שלה, בוא נעלה לפגוש אותה ונשמע מה עם רפאל". ואנחנו יורדים לכיוון הבית, והם עולים. כשהם ראו את שלושתנו יחד, הם הבינו מיד ושאלו: "מה קרה?" אהליאב אמר: "רפאל נפצע".
התברר שהרופא מהחטיבה לא הגיע לצפת כלל. ירדנו הביתה. את אותו הלילה אני לא אשכח לעולם. איך אימא שלי, כמה שהיא הייתה אומללה, היא לקחה אותי, ואני בת 18, אליה למיטה, ואמרה לי: "איך יכולת, איך יכולת להיות לבד 24 שעות עם הידיעה הנוראה הזאת?" כל-כך כאב לה עליי. אחר-כך כשגדלתי והיו לי בנים בצבא חשבתי, אלוהים, איזה גדלות של אימא.
האבל הפך לחלק בלתי-נפרד מחיי המשפחה, ויום הזיכרון לחללי צה"ל הפך ליום אבלות אישי לכל אחד מבני הבית. הזיכרון המריר חלחל מאב לבן ומבן לאחיו. שנים ארוכות אחר כך התקשו בני המשפחה לחגוג את ימי העצמאות בעליזות, ושמחת היום תמיד הייתה מהולה בעצב.
יוסי אדרעי, בנו של בן-דודו, אהליאב:
זיכרון ילדות חזק מאוד עבורי זה יום הזיכרון לחללי צה"ל, כשהיינו נוסעים לבית הקברות שבו קבור רפי אדרעי. אבא שלי כנראה אהב אותו מאוד והיה קרוב אליו. הוא בילה אצלנו כנראה המון בבית. רק לאחרונה סיפר לי אבא על כך שבשנים הראשונות אחרי מותו של רפאל, הוא לא חגג את יום העצמאות כלל. אני זוכר שהיינו נוסעים לבית הקברות בראש פינה והולכים לקבר של רפי, וזו הייתה תחושה שאנחנו מלכי הפטריוטים. אנחנו הקרבנו את היקר מכול, ולא שהכרתי אותו, הוא לא היה אח שלי או אפילו דוד, אבל התחושה הזאת שאנחנו הקרבנו – אנחנו באופן אישי, למען המדינה שלנו. לפעמים עד היום כשאני מדבר עם אנשים ונדמה לי שהם מבטאים בעלות על ארץ ישראל, אינסטינקטיבית זה נשמע לי מוזר. איך הם מתקרבים אלינו בכלל. כמובן, זה טיפשי, אבל זה זיכרון שילווה אותנו הרבה זמן. הזיכרון הקולקטיבי של המשפחה שהקריבה אחד מבניה.
אייל אדרעי, אחיינו (בנו של אחינועם):
אצלנו במשפחה לא דיברו על המוות. מה שברור, ברור, וזהו. לאבל יש מקום גדול בכל תרבות, אבל אצלנו היה ברור שלאבא היה אח שנהרג, וזהו. אני חושב שלכולנו יש תמונה אחת שלו מאותו המקור, תמונה ששכפלנו. מי ששכפל את התמונה הזאת, אני חושב, זה אחי הצעיר שעסק בצילום. מהשתיקה אצל סבא וסבתא שלי היה ברור שהם כל החיים באבל. אבי היה כועס מאוד אם מישהו לא היה מגיע לאזכרה. אבל חוץ מזה אף אחד לא סיפר סיפורים עליו. אני זוכר שאחרי כמה שנים שלמדתי בבית ספר יסודי, פתאום גיליתי שבימי העצמאות היו מוציאים ותולים בחזית בית-הספר מין שטיח כזה ע"ש רפאל אדרעי. מההורים שלי לא שמעתי עליו דבר, לא ידעתי שום דבר. ידעתי שהיה לאבא אח שנהרג וזהו.