רפאל אדרעי ז"ל - על אהבה ומלחמה
שמונה השנים האחרונות בחייו של רפאל היו שנים של סערת רגשות גדולה, הנעה בין תקוות אדירות ונפילות לתחתיות בור הייאוש. בדומה לבני נוער אחרים בתקופתו, נאבק רפאל הצעיר בין התשוקה למימוש עצמי ובין המחויבות לפלס את דרכו לעבר הבגרות במציאות החיים ההפכפכה התובעת את ביטול העצמי לטובת הכלל. פעילות אינטנסיבית בסניף הנוער העובד בצפת, חברות אקטיבית בהגנה המקומית ומודעות חברתית ופוליטית גבוהה, המאפיינת את רוב בני משפחת אדרעי, הונחו כבר בגיל 16 על כתפיו הצרות והעיקשות.
בצד פעילותו כחבר "הגנה", נאבק רפאל להתגייס כנוטר, וכבר ב-1941, בהיותו בן 17, החל לנסות ולממש תוכנית זו. אלא שהנער הצעיר והצנום לא הרשים את המגייסים למשטרה הבריטית. את עוגמת הנפש והעלבון הפנים רפאל, והסתפק בדיווח ענייני במכתב לחברו ישראל שני:
21.12.41
לישראל שלום רב!
שוב אני בבית וכותב לך, זה כשבוע שנמצאתי בעפולה, כי חשבתי להתגייס כנוטר, אולם לא קיבלו אותי מסיבת הגובה. אבל עם זאת קיבלתי מכתב לצפת ויכול להיות שאתקבל בסביבות צפת, כי כאן לא מקפידים כל כך...
שלך רפאל
ככל שחלף הזמן, התחזקה התשוקה אצל רפאל לעזוב את צפת ולצאת לקורס הנוטרים, אלא שהדרך הייתה רצופה מכשולים.
17.1.42
לישראל שלום רב!
... זה מכבר סיפרתי לך כי אני מתגייס כנוטר, ועד היום לא יצא הדבר לפועל. עיכבתי את מכתבי זה כדי לשלוח אותו לך אחרי התקבלי, אולם בכל פעם צץ משהו אחר ו'מחרבן' את העסק. השבוע הקצין חולה, ולפניו הוא נסע, וכך דוחים מדי פעם בפעם. בינתיים אני עובד...
שלך
רפאל
23.9.42
לישראל שלום רב!
קצר וקולע. אני בקרוב מסתלק מצפת. אני מתגייס כנוטר בעמק... באיזה מקום.
לא ידוע לי עדיין. לכשאגיע, אכתוב לך.
שלך
רפאל
ההחלטה הנחפזת לצאת לקורס הנוטרים ולהיפרד מצפת האהובה עליו נבעה בין השאר מהשובע שחש ביחס לתככים והעימותים שהתגלעו בניהול ענייני סניף הנוער העובד בצפת. בדומה לרבים מבני גילו, נטה רפאל לצבוע את העולם בצבעים עזים, מאירי עיניים, או לחלופין שחורים משחור. המאבקים עם עסקני ההסתדרות, הקן המקומי ופעילי התנועה מתל אביב גרמו לרפאל עוגמת נפש, והוא נפגע באופן עמוק ורגשי עד כדי כך שהחליט לוותר על כל פעילות (החלטה ששונתה כמובן אין-ספור פעמים).
19.4.42
ישראל שלום רב!
... ביקשתי למסור ד"ש לכל החברים, אולם היש לי עוד חברים? האם אחרי כל מה שקרה אוכל וארשה לעצמי להאמין עוד כחבר?
כל הדברים האלה... נתנו את אותותיהם בי, והחלטתי היא לעזוב ולהזניח הכול. לא להאמין באיש ולהשתדל לעשות רע לבני אדם, כי אז אולי יתייחסו אליך באופן אחר, ויותר טוב. מסקנות מרחיקות, הה? אבל הפגעים עמוקים וקשה לסבול...
שלך
רפאל
17.5.42
ישראל שלום רב!
לפעולה לא חזרתי יותר, והנני 'חופשי' יותר. אשר לי החלטתי להיוולד מחדש, להזניח את כל האידיאלים והחלומות ולהיות כאחד העם. החיים כאן שוטפים באפיקם הרגיל. אותה ה'נבלות', אותה 'הרכילות', ואותו הצדק היחסי...
שלך
רפאל
רגישותו ופגיעותו של רפאל התבטאו לא רק במערכת יחסיו הטעונה עם חברי התנועה, אלא גם בחייו הרומנטיים. אף על פי שהיה מדריך אהוב ונערץ, היה ביישן גדול בענייני בנות. ביישנות שגרמו לו "לשבת על הגדר" כשהיה נחוץ לעשות מעשה חד משמעי.
הוא יצא, או כמו שאמרו אז 'הלך לטייל' – עם כל מיני בחורות מהנוער העובד. אני זוכר שבשנים הראשונות לאחר מותו היינו מגיעים לבית הקברות ומוצאים על קברו ורד אדום מסתורי.
אני זוכרת בחורה שהוא הכיר כשהיה כנוטר בבית אלפא. בצפת היה בית חולים מפורסם לחולי ריאות, והיא כנראה חלתה, והוא הביא אותה לצפת. היא הייתה צעירה, אני ראיתי אותה פעם, הייתה בחורה מאוד יפה ונאה. היא הייתה חולה ומאושפזת בצפת עד שפינו אותה ב-47', כשבית החולים הפך לבית חולים צבאי. שושנה, כך קראו לה, אני חושבת שהיא נפטרה מאוחר יותר. שחפת הייתה מחלה נוראה פעם. אנשים פחדו מהמחלה הזאת, אבל הוא בכל זאת היה הולך לבקר אותה.
חלק נכבד מחיבוטי הנפש הרומנטיים של רפאל, עטויים בדוק של תמימות הזרה לבני הדורות הבאים, רגשות אלה הוא ביטא ביומן שניהל בשהותו בצפת ב-1945 כנוטר וכאחראי של פעילות הגדנ"ע.
13.5.45
ביקרתי את שושנה, בקרוב יש לה יום הולדת, אני חושב לקנות לה מתנה. אני יודע, כפי הנראה התאהבתי בילדונת הזאת. ילדה כה חמודה וצעירה והגורל כה התאכזר אליה...
14.4.45
מחשבות רבות על העתיד, התיישבות במירון, אראלה כעזר, כל מיני תהיות ובצד שני תקווה. כשאני עובד היא מרכזת את המחשבה שלי. קניתי את 'הכל שואלים על הכל' בשביל שושנה.
16.5.45
ביקרתי את שושנה, נתתי לה את ה'במעלה'. מצב רוחה לא רע. ב-21 לחודש יש לה יום הולדת ה-16. אני אוהב את הילדה. אולם, איזו אהבה? האם אהיה מוכן למסור את כל עתידי למענה? ואראלה מרים, מה יהיה הסוף?
20.5.45
ביקרתי את שושנה. "זׇקַנתי" היא אומרת, ולאמיתו של דבר אותה האווירה של בית החולים, על כל השחור והעגום שבו, אותם היצורים שאינם יודעים את אשר צופן להם הגורל חתכו עמוק בנפש הנערה. קשה לעזוב אותם. מה ידאב הלב לראותך כך, את כה צעירה ורכה והגורל כה מתאכזר אלייך...
4.6.45
תקווה עוד חולה, היא יותר מדי מקבלת תשומת לב מעמדי, עלי להפסיק בזאת עד שלא אחליט בדבר סופית.
6.6.45
ביקרתי את שושנה, מצב רוחה איום, כמעט והזילה דמעות. היא מבקשת ממני לעזוב אותה לבד. אין לי מצב רוח, ואינני מסוגל להתרכז. (אחרי הביקור אצל שושנה).
4.7.45
אמש טיילתי עם לאה כספית, הדבר לא מריח בארץ 'החזירים'...
12.7.45
יש רצון לעשות התקפת אהבה על תחיה ולהוציא ממנה את הכול, אולם מצד שני אני מפחד ליפול בפח...
ההתבגרות המשותפת של כל שכבת הגיל המצומצמת בעיר צפת והקרבה הגדולה בין החברים בצד הבידוד החברתי בשל מיקומה המרוחק של צפת, הובילו את רפאל לאהבות מודחקות שסופן שברון-לב.
סימה הרוש-כהן, אשת ידידו אברהם:
לאחר זמן רב הגעתי לחפציבה. זה כבר היה כשהייתי חברה של אברהם והיינו מאורסים. באנו וגרנו עם רפאל באותו חדר. בחצות הלילה הוא ברח מהחדר והשאיר לי מכתב על מה שהוא הרגיש ועל כך שאני לא התייחסתי. למחרת, כשנפגשתי אתו – אף מילה. שום דבר. כאילו כלום לא היה. אני חושבת שהוא סבל מזה.
אך למרות הכול, עיקר עניינו של רפאל היה בחינוך, הגנה ומאבקים אידאולוגיים. לאחר שסיים את קורס הנוטרים שירת בבית אלפא-חפציבה עם חברו משכבר הימים אברהם הרוש. ב-1944 הוא חזר לצפת, ושם שילב בין פעילותו ב"הגנה", בגדנ"ע ובתנועה עם עבודתו כנוטר.
עבור רפאל העבודה כנוטר הייתה פרנסה, בעוד שההדרכה בגדנ"ע הייתה בשביל העשייה למען הרעיון. הנוער הצעיר של ה"הגנה" היה אז בגדנ"ע, וגם הקַשׇּרים. אני הייתי קשרית. מה זאת אומרת? הייתי מקבלת רשימה של אנשים והייתי צריכה ללכת מבית לבית ולהודיע הודעות. מכיוון שבתור ילדה הבריטים לא עקבו אחריי. רפאל היה צריך לארגן את אימוני הגדנ"ע בכל האזור, היה גדנ"ע בראש פינה, בתל-חי, בדפנה, בדן ובכל היישובים שהיו אז בגליל בשכבות גיל 17-13. המפגשים כללו אימונים, הדרכה, קורסים ועוד. היינו נפגשים בקיץ פעם בשנה בקיבוץ דפנה בחורשת טל, שם היה המחנה הכללי של הגדנ"ע מאזור הגליל. לומדים קרב פנים אל פנים, קשרים, א"ש לילה, נשק. שימוש בנשק היינו לומדים בלילה בתוך הקיבוצים. היינו יוצאים בקבוצה לדפנה או דן, לאיזה חדר, מוציאים מאיזה סליק אקדח, או איזה סטן, ומתאמנים בלהרכיב ולפרק את הסטן. התאמנו בגדנ"ע גם בלזרוק רימונים. קודם זרקנו רימונים. רפאל היה אחראי על כל זה: הביא מדריכים, פיקד על כל המחנה, שהיו בו לפחות 300-200 חניכים, זה לוגיסטיקה, זה אוכל, ניקיון.
מתוך יומנו של רפאל:
2.6.45
בלילות האחרונים אנו שומרים על קבוצת ילדים מסוריה – בלתי לגליים. היום נשארתי גם איתם. יצאנו לטייל. ילדי חמד. איך עם ישראל עוד חי? על אף הכול ולמרות הכול אנו מרגישים עולים. שיירות שיירות עולות ומעפילות, אולם קורה גם כישלון ונתפשים. הילדים מרגישים טוב ואינם מתגעגעים לבית למרות גילם הצעיר. רוצים הם כל-כך ל"פלשתינה", צפת היא אך ורק בדרך ל"פלשתינה".
אכן, צפת, גם בפי תינוקות תיראה כעיר הגולה, כמחוץ לארץ ישראל וללא כל קשר אתה. בצהריים הודיעו שהם שוחררו בערבות ונוסעים, מה צהלו ושמחו. תהי דרכם צלחה.
ההתמודדות עם הקהילה הצפתית השמרנית, שאורח חייה נדמה בעיניו של רפאל כאורח חיים גלותי ומייגע, העסיקה את ראשי המחתרות בצפת והקשתה על ההכנות לחימושה ולארגון הגנתה של העיר. איסוף תרומות לרכישת נשק מצד אחד והרתעת בריונים ערבים המאיימים על הרחוב היהודי החששן מן הצד האחר היוו את עיקר פעילות הארגונים בשנים שקדמו לפרוץ המלחמה.
עוד מנעוריו היו לרפאל יד ורגל בכל פעילות שכזו.
מאיר מייבר, ידידו מצפת:
רפאל היה כזה כספית – פעלתן. רק תן לו כל הזמן משהו לעשות. ומכיוון שכך, הוא הסתובב בלי סוף באזור, הכיר את צפת וסביבתה באופן יוצא מן הכלל, והיה יוצא עם הפלמ"ח כסייר. אחת הפעולות שאני זוכר הייתה פעולת תגמול באדם בשם אבו-ג'מיל. אותו אבו-ג'מיל היה פורע ידוע מהכפר עין-זיתון. עין-זיתון היה יישוב ערבי של 2,000 ערבים אדוקים. היו להם זקנים כאלה – 'אשורים'. כמו שהיום נראים החמאסניקים. הם ישבו על הרכס ושלטו על הדרך. עוד לפני כיבוש צפת היו הערבים תוקפים כל יום משם, ולכן הפלמ"ח הלך ועשה פעולת תגמול. באותה תקופה הכינו "תיקים", או במילים אחרות תחקירים מודיעיניים על בתים מסוימים של פורעים. כך שאם נצטרך לצאת לפעולת תגמול נכיר היטב את דרכי הגישה והמילוט, נלמד איך הבית בנוי, האם יש סורגים, כמה חדרים, כמה קומות וכל שאר הפרטים שיכולים להשפיע על הפעולה. כאמור, אחד מהפורעים האלה היה אבו-ג'מיל, שגר בעין זיתון. הוחלט לפגוע בבית שלו. הגיעו אליו הביתה וקראו לו מבחוץ: "יא אבו-ג'מיל!" ואיך שהוא יצא הכניסו לו כדור ופוצצו את הבית.
רפאל לקח חלק גם בכל פעולות איסוף הכספים שעשינו בצפת לטובת רכישת נשק, שהיה מועט ביותר. יום אחד בא מישאל שחם והכריז: "הצלחתי להשיג מהפיקוד העליון של ההגנה הסכמה שעל כל לירה שאתם תאספו, הם נותנים לירה כנגד, והטלנו עליכם לאסוף 1,000 לירות". חשוב להבין מה היו 1,000 לירות אז: בארבע לירות יכלה לחיות משפחה חודש שלם, נכון שלא חיים בלוקסוס כמו היום. ערבי שהיה רוצה להגזים היה אומר: "הגעת לחצי האלף". אלף, אפילו לא יצא לו מהפה להגיד. מאוחר יותר ביקר פה משה סנה, שהיה הרמ"א (ראש המפקדה הארצי). ישבנו אתו והוא אמר: "מישאל אמר לי שאתם תשיגו סכום כזה וכזה. זה ייתכן?", הוא לא האמין. כמו שלא האמינו שצפת תצליח להתגונן, לא האמינו שנצליח להוציא כזה סכום מהאוכלוסייה הדתית של צפת. יא אללה, שמענו את זה, את הספק, והשתגענו. דבר ראשון הטלנו על אבא שלי 100 לירות. וכך היה. התחלנו לאסוף מגבית, הקמנו ועדות מצומצמות, מיינו את תושבי צפת והתאמנו את 'הגובים' לאוכלוסייה: מי לאצולה הספרדית, מי לאשכנזים וכו'. קבענו כלל: פחות מלירה אנחנו לא מקבלים. וכמובן שרפי והחבר'ה היוו את רוח הלחץ שלנו. היו אנשים שלא רצו לתת כסף והסיתו אנשים אחרים. מה לעשות? ישבתי עם כמה מכי"ם, ביניהם רפי, ורפי, רק תן לו פעולה לעשות והוא כמו דג במים. אז אמרתי לו: "אנחנו נשבור את השמשות. כל לילה נעבור ליד המסיתים ונדבר בקול רם, שישמעו, 'נשים פה את הפצצה או פה את הפצצה', ונברח...", רפי היה מבסוט מהעניין הזה עד לב השמים. בקיצור, ככה שברנו אותם.
בכלל, איפה שהיה אקשן, רפי מופיע. רק תן לו משהו לעשות. יום אחד מטלפן לי מפקד אחד הקטעים בצפת ואומר לי: "מאיר, עוד מעט כל הקטע שלי מתפורר. אנשים לא רוצים לבוא – יש אחד (שהיה אחר כך קצין משטרה יהודי) שמסרב בכל תוקף לרדת לשמירה. אם הוא לא בא, אז גם האחרים לא רוצים לבוא. אני שולח לקרוא לו, והוא מסרב. אני הולך לקרוא לו פעם נוספת והוא לא רוצה".
ואז רפי מופיע לי מול העיניים. אני אומר: "רפי, בוא תטפל בזה, אבל תזכור שיש ילדה קטנה בבית. תשבור את השמשות כך שישברו רק למעלה בגובה, ולא מלמטה".
תוך זמן קצר אני שומע בדלת של המפקדה דפיקות: טראח! טראח! טראח!.
באה אליי בבכי האישה: "מה? מה אתה עושה? הם יהרגו לי את הילדה".
אמרתי לה: "שבעלך ירד לשמירה".
כך עשינו עד שהלך. זה מה שהיה מיוחד אצל רפי: הוא היה שקט עד שהוא הרגיש שיש אקשן. רק אז היית מגלה שיש לו פלפל בתחת.
אבל המשימה המרכזית של רפאל כחבר הנהגה לפני פרוץ המלחמה היה 'סליקר' – כלומר אחראי על סליק נשק של ה"הגנה". תפקיד זה הוביל לעימותים בתוך המשפחה עם אחיו יוסף שהיה חבר אצ"ל וטרח למען השגת נשק לפעולות האצ"ל בצפת.
מאיר מייבר, ידידו מצפת:
אחד הדברים שרפאל לקח בהם חלק היה בניית סליקים והעברות נשק. הרי לא היה לנו נשק בצפת. לא הייתה נשקייה שאפשר היה לגשת ולקחת ממנה נשק. היינו צריכים להביא נשק בכל מיני תחבולות. פעם למשל הביאו נשק בתוך מכבש גדול לבית בוסל, שהיה בבעלות ההסתדרות. הוחלט שצריך לשפוך בחצר זפת ולסלול, אז הביאו מכבש גדול לבית בוסל וסללו. היה במכבש המון נשק, אבל צריך היה לפזר אותו ברובע. רפאל היה אחד מהסליקרים. זו הייתה חבורה נבחרת. מאוד פחדנו שהבריטים יתפסו אחד מהם ויענו אותו ואז הוא יגלה איפה יש נשק, לכן, אפילו הסליקרים לא ידעו על כל מקומות המחבוא. זה ידע על מקום זה, השני ידע על מקום אחר. הסליק של רפי היה בבית אונגר. הסליקרים לא ידעו זה על זה. אבל בכל זאת היה לנו קשר עם המשטרה היהודית בכנען. היו שם שניים או שלושה שוטרים. אם מישהו מהם היה מודיע לנו: "סליק", הסליקרים היו קודם כול מסתלקים מהעיר. הם היו עוברים בין בית בוסל למלון רקפת, מהגבעה הגדולה ישר למטה, עד יעבור זעם. צריך להבין שכוחם של החבר'ה האלה היה בידע שלהם. הם היו חבורה של חמישה-שישה מובחרים שיודעים את הסודות העיקריים שלנו: איפה הנשק. אף אחד מהם לא ישאל את השני: על איזה סליק אתה שומר. כולם ידעו שלא מדברים.
היה לנו מחסן ששימש כסליק. אחי החביא את הנשק של ה"הגנה" ואני החבאתי את הנשק של האצ"ל. לא ידענו זה מזה. יום אחד אני בא ורואה שהנשק שלי לא נמצא. אמרתי: "משהו מוזר הולך פה. ומי יכול הגיע לפה? או אני או אחי..." זה היה ליד הבית שלנו, באיזו חורבה. בכל אופן באתי לאחי אחרי שגנבתי את הנשק שלו – של ה"הגנה" – ואמרתי לו: "תחזיר את שלנו, תקבל את שלך". התחלפנו. עד היום הנשקים שלנו מוחבאים איפשהו בחצר אצל רבקה: שני סטנים ושני אקדחים. אחינועם חיפש את הנשק, אבל עד היום לא מצא. אחרי קום המדינה עדיין לא האמנתי שנחזיק מעמד. ליתר ביטחון לקחתי חבית, הכנסתי לתוכה שני סטנים, שני אקדחים, איזה 20 רימונים, אולי 1,000 כדורים, מחסניות עם גריז, עם נייר פרגמנט. חפרתי, אני לא זוכר בדיוק איפה, ליד הדיר, ועל זה יצקנו בטון. את כל הנשק הזה החבאתי ב-48'. לא האמנתי שהכול ייגמר.