אלה שהלכו לתנועת נוער התרחקו קצת מהדת. אצלנו במשפחה חלק הלכו לבית"ר, כמו אחותי רבקה ואחיו של רפאל, סוסו (יוסף). בהתחלה רק רפאל ואני היינו בנוער העובד, והיו סביב הנושא הזה מריבות איומות. פעם כמעט קרעתי את כל הבגדים של אחותי בגלל זה, אחר כך רפאל השפיע על הבנות הצעירות במשפחה. הוא היה מאוד פעיל בתנועה, ובבוא העת כמובן מדריך. הוא היה בא אלינו המון, ממש בחור חמד.
העיר צפת בשנות ה-30 וה-40 לא הציעה לבני הנוער שגדלו בתוכה פעילות חברתית ענפה בשעות אחר הצהריים, כך שחברות בתנועת נוער הייתה אחת הברירות היחידות החילוניות עבור הצעירים. אלא שמפאת ריחוקה מהמרכז, לא התבססו בצפת כל תנועות הנוער, וגם אלו שהתבססו נאלצו להילחם על מקומם בלבם וכיסם של פרנסי העיר.
נחום כוכב, ידידו:
רפאל נכנס לנוער העובד בגיל צעיר. היינו בנוער העובד צמודים. אני הייתי רכז הנוער העובד ורפאל היה מספר אחת שלי. הנוער העובד בצפת היה "כולבויניק", עשה את כל "העבודה השחורה" ל"הגנה". בהתחלה פעלנו במועדן הנוער העובד, אבל קצת לאחר מכן הוחלט להרוס את המקום. קיבלנו מקום לפעול בו באופן זמני ברובע התחתון, הספרדי. שם הורחבה הפעילות שלנו לתחומים שלא הכרנו קודם. אפילו זכינו לשיעורי סטפס מאחד השוטרים במשטרת צפת שהיה רקדן סטפס.
אנחנו היינו ילדים קטנים, והיינו מציצים להם כשהם רקדו. לא היה אחד שלא רצה לרקוד סטפס. זה היה שמח. זה היה משהו שראינו רק בסרטים. אבל אז הוחלט לבנות את בית הנוער העובד ולהעביר למקום חדש את הפעילות.
ישראל שני, ידידו:
אז מאיפה לוקחים חומר לבניית הבית החדש? באותה תקופה בנו את משטרת כנען כאחת ממשטרות הטיגרט הבריטיות שבנו בארץ מחשש לפלישה גרמנית. בכל הארץ בנו ביצורים. כאן בצפת בנתה "סולל בונה" את תחנת המשטרה. בבוקר, כשהיו מגיעות משאיות מלט וחצץ, היינו לוקחים חומר מהמשאית, ובמקום לעלות לכנען, חלק מהחומר היה מגיע לצפת. וכך, כל בוקר לפני הלימודים, היינו מגויסים על ידי הנוער העובד. רפאל היה מאוד פעיל בעניין הזה, התחלנו לחפור, לקחנו איזשהו מדרון וחצבנו בו קיר, ואת המילוי שפכנו בצד כך שנוצר משטח. המשטח הזה שימש אותנו בהתחלה כמגרש כדורסל, ולאחר מכן בנו עליו את בית דוב הוז – בית הנוער העובד. בנו אותו כמבצר, עם חלונות צרים. אנחנו היינו מתכנסים במגרש הזה, וחופרים ומובילים סלי עפר, ומיישרים את המגרש, כל זאת עד השעה שמונה בבוקר כדי שנספיק להגיע לבית הספר. כל בוקר. וכך נבנה המועדון שלנו. הייתה אתנו החבורה הזאת שארגנה את העניין – אברהם ונחום ורפאל, שלמרות גילו הצעיר הפך במשך הזמן מעין מקשר טבעי בין המדריכים לבין הנוער.
בגיל צעיר מאוד יחסית החל רפאל לתפקד בתנועה כמדריך. יכולת המנהיגות שלו בצד סבלנות אין קץ לבני נוער אחרים הפכו אותו למדריך האידאלי.
אברהם הרוש, ידידו:
ביוזמתו של נחום כוכב באנו למועצת פועלי צפת, והם השתתפו בשכירת אורווה קטנה בקצה העיר צפת, שם התקיימו פעולות של שמונה קבוצות נוער. רפאל היה אחד הבולטים בקבוצה הבוגרת, וברבות השנים היה גם מדריך. כשעזבתי את צפת הוא מילא את מקומי כרכז סניף הנוער העובד.
אני הייתי חבר ב"הגנה", ורפאל יחד עם חניכים בוגרים נוספים היו קשרים של ה"הגנה", כלומר אלו שרצים ומודיעים הודעות חירום כשצריך, זאת בנוסף לפעילותם בתנועה. יותר מאוחר רפאל כבר היה מדריך. החניכים שלו היו צעירים ממנו בשש או שבע שנים והעריצו אותו. היה לו ממש צורך להנהיג אחרים. הוא היה פעיל בכל פעולה. לא היה צריך לדרוש ממנו לבוא, הוא היה מתנדב. הייתה לו נשמה של מתנדב. היו הרבה טיולים שהוא יזם והדריך. הוא היה מורה דרך בתנועה עוד לפני שהפך לסייר של הפלמ"ח. הוא באמת אהב טבע, ואנחנו טיילנו אז הרבה. למשל בל"ג בעומר התארגנּו יחד, קבוצת נוער, והחלטנו שאנחנו יוצאים למירון ברגל דרך הוואדיות. עם רדת החשכה הגענו למקום מנוחה. הקמנו מחנה אוהלים קטן וישבנו סביב מדורה. מעט מאוד התערבנו בחגיגות הדתיות בפנים, ולקראת אחת-שתיים בלילה יצאנו שוב לדרך. זו הייתה דרך-לא-דרך, שביל חמורים. בשביל הזה יצאנו לצפות בזריחה מהר מירון, ומשם המשכנו לכיוון פקיעין, בית ג'אן, והכול ברגל.
סימה כהן-הרוש, ידידתו:
הוריו של רפאל לא הפריעו לפעילות שלו, והוא מצדו נתן גיבוי מלא לאחיותיו. פנינה הייתה בנוער העובד, גם רבקה וגם מרגלית, בתו של דוד חי שהייתה בת גילי. ההורים דאגו לבנות כי הפעולות נמשכו לעתים עד שעות מאוחרות ועשו בהן כל מיני דברים "נועזים", כמו לרקוד עם בחורים. לבנות לא תמיד הרשו ללכת, לפעמים הן נאלצו לברוח, ורפאל עמד תמיד לצדן. הוא היה בצד אלה שרצו לבוא ונלחמו לבוא, וצריך להבין שלארגן כמאה נערים ונערות שיבואו כקבוצה לשתיים-שלוש פעולות בשבוע זו לא הייתה משימה קלה.
מאחר שתנועות הנוער היו האלטרנטיבה היחידה לפעילות חברתית לצעירי צפת, הן היו בית וחממה לא רק לפעילות "רצינית" של הרצאות, פעילויות אידאולוגיות או פעילויות "צבאיות", כמו לימודי מורס, קשר וכדומה, אלא גם למסיבות, מופעים ומפגשי חברה עליזים.
אברהם הרוש, ידידו:
היו לנו מסיבות כל מוצאי שבת. לפנות ערב היינו נפגשים בסניף. המפגש היה נפתח במפקד ואחר כך מסיבה. היינו קוראים מן הכתוב, שירים, דקלומים, היינו מכינים קישוטים, כל מיני תמונות שמדביקים על גיליונות בריסטול, מקשטים, כותבים, מרססים בכל מיני צבעים, מייפים את המועדון. המסיבה היפה ביותר הייתה מסיבת סדר ליל פסח. לא היינו עושים אותה בלילה הראשון אלא בלילה השני. נהגנו לשבת לאור נרות, חבר'ה קראו קטעים מיוחדים מההגדה של פסח, מההגדה של קיבוצים, טקסטים של ברל כצנלסון, לא רק דברים מהמסורת, ולאחר מכן היינו שרים ורוקדים עד כלות הנשמה – ריקודים עממיים בלבד, הורה וקרקוביאק. רפאל כמעט לא רקד. הוא היה ביישן גדול, מקסימום היה מוכן לקחת חלק בקריינות. לפעמים היינו עושים מערכונים, אבל בזה הוא לא רצה להשתתף, כי הוא ראה בזה התבלטות שלילית.