אחינועם אדרעי, חיפה:
כל בני המשפחה היו תמירים – מספרים שהסבא ואחיו היו יושבים לאכול והיו מסוגלים לחסל כבש שלם. ככה אני זוכר אותם. ובעיקר חקוק בזיכרוני, הדוד של אבא שלי, שמעון מכלוף כאיש ענק".
מאיר כרסנטי, צפת:
משפחת אדרעי הייתה שייכת ל"חכמים". למשל חכם מכלוף אדרעי, אשר ממנו קיבלתי מכות פעם כי ביקשתי מיל מקרובת משפחה ענייה, חכם חיים אדרעי, חכם דוד חי אדרעי, חכם שלמה. כולם היו חכמים ספרדים מן המניין.
מרגלית אדרעי-דגני, תל אביב:
כל בני המשפחה היו רודפי צדק. הם אחראים על מימוש הצדק בעולם הזה. אף אחד לא צודק, רק הם צודקים, והם צריכים לעשות את הצדק. ואם משהו היה נגוע בחוסר צדק, הם לא היו יכולים לשתוק, הם היו מדברים, היו אומרים, היו רבים, והיה סיפור שלם.
פנינה אדרעי-לבני, חיפה:
המשפחה שלנו הייתה מאוד מאוחדת. הכול היה קטן, צפת הייתה קטנה וכל סמטה הייתה ברוחב שביל צר והיינו קרובים אחד לשני. הכול היה קרוב גם בגוף וגם בלב.
רחל יוסף אדרעי, צפת:
אצלנו במשפחה אהבו לבלות ביחד. להיות ביחד. היו מתאספים כל פעם בבית אחר ועושים שמח. למשל חגים. לא היה דבר כזה אצלנו – לא לעשות את החג אצל ההורים. תמיד הולכים להורים. גם היום. אין דבר כזה שהילדים לא באים. זה כמו שאומרים היום 'פק"ל'.
יוסי אדרעי, חיפה:
אני בתור ילד הייתי קרוב יותר לצד הספרדי שלנו, כי המשפחה הייתה עדינה, גם הסבא וגם הדודות. אחיות של אבא שלי היו עדינות בצורה בלתי רגילה, אני קורא לזה תרבותי – כלומר, תרבות התנהגות יוצאת מגדר הרגיל. אסור לעשות שום דבר שעלול להתפרש כשוויץ, אלא הכול באנדרסטייטמנט.
מרגלית אדרעי-דגני, תל אביב:
בני משפחת אדרעי הם אנשים רציניים עד אימה. כשהם רצו לצחוק הם היו הולכים לפינה וצוחקים לבד.
רפי לבני, גבעת האלה:
משפחת אדרעי זה הביחד אבל בכאסח. זה הרצון להיות ביחד אבל עד היום לא יכול להיות אירוע משפחתי שמישהו לא יסיים אותו נעלב. זה אדרעי.
אייל אדרעי, חיפה:
אצלנו במשפחה לא מדברים הרבה. האדרעים הם אנשים של מעשים, לא של דיבורים. ואני חושב שחבל, כי כל כך הרבה עבר וכל כך הרבה היסטוריה מסתתרים בזיכרונות, והם עלולים להיעלם כשגם בעלי הזיכרונות ילכו לעולמם.
רבקה אדרעי-שטיינפלד, צפת:
אף אחד מזקני משפחת אדרעי לא אהב בנות. הם לא אהבו בנות. ואז דוד שלי דוד חי, הבן האהוב על כולם, צחוק הגורל, נולדו לו ארבע בנות.
מאיר כרסנטי, צפת:
בני משפחת אדרעי היו אנשים נוקשים מאוד וישרים מאוד. לא היו חוכמות. מה שבלב בפה, ומה שבפה בלב.
פנינה אדרעי-לבני, חיפה:
אני זוכרת שאחרי ההלוויה של סבתא באה אישה אחת והתחילה לקונן בצעקות, ואנחנו התחלנו לצחוק. זה היה מוזר בשבילנו. אצלנו בבית לא היו עושים כך. במשפחת אדרעי הכול היה מינורי, לא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ.
משה אדרעי, חיפה:
משפחת אדרעי היא משפחה שחיה כמו גרעין אטום. משפחה מגויסת, משפחה שנמצאת בהתגייסות מתמדת, כולם מעורבים, וההתעסקות אחד בשני מאוד חשובה להם.
אחינועם אדרעי, חיפה:
בצפת של הימים ההם, הייתה חשיבות למעמדות בין המשפחות. כמובן שבבית הכנסת כל המכובדים היו קרובים יותר לארון הקודש. מספרים למשל על הסבא שלי, שמי שהיה נכנס לבית הכנסת היה מנשק לו את היד. גם האבא וגם האימא וגם האבא של אבי. וצריך לזכור שלגשת לרב זה לא כמו היום.
מזל אדרעי, חיפה:
בני משפחת אדרעי, יש להם תכונה כזאת שהם דומים אחד לשני. אני רואה את אחינועם למשל, הילדים שלי נזכרים בסבא שלהם כשהם רואים את אבא שלהם. לא רק בפרצוף. יש המון תכונות, גינונים, מעשים והתנהגות יום-יומית משותפים לשניהם.
רחל אדרעי-קמר, חולון:
משפחת אדרעי היא משפחה של אנשים רגישים מאוד עם כבוד. אנשי כבוד וישרים כמו סרגל. לא ימינה ולא שמאלה. למראית עין אנחנו נראים חזקים, אבל בפנים אנחנו אנשים רגישים.
עמרם דרור-אדרעי, גבעתיים:
מה שמאפיין את המשפחה הזו היא העקשנות. דבקות במטרה. ברגע שיש מטרה לא מוותרים. אצלנו, אם משהו מתעקש על משהו אומרים "הוא דרעי – עומד על שלו". מתעקשים ולא מוותרים. טוב או לא טוב? אני לא יודע אבל ככה זה.
רפי אדרעי, חיפה:
הבנים במשפחת אדרעי לא עשו כלום. לא עשינו כלום בבית. עד שלא עזבנו את הבית והגענו לצבא לא ידענו מה זה לסדר מיטות, מה זה לצחצח נעליים. כלום, כלום. אבל הסדר הזה, הניקיון שלנו, זה משהו בגנים. עד היום תמיד יש סביבי ניקיון וסדר יסודי.
רפי לבני, גבעת אלה:
במשפחת אדרעי יש תמיד ויכוחים. בכלל, זאת משפחה עם מודעות פוליטית. יש שם את הליכודניקים ומצד שני השמאל של השמאל. הקוטביות הזאת מופיעה בכל מפגש ותמיד הופיעה. תמיד היו ויכוחים וצעקות.
משה אדרעי, חיפה:
למשפחת אדרעי יש קשר אובססיבי לארץ ישראל. ההתייחסות לארץ הזאת בכל הרבדים היא אישית לגמרי. יש משהו במשפחה שגורם לנו להרגיש בעלות על הארץ, ולכן אף אחד מאתנו לא מרגיש צורך להתעסק באופן פוליטי בזה – כי זה פשוט שלנו.