מזל אדרעי, חיפה:
לדוד שלי היה רדיו, והיינו יחידי סגולה. אני זוכרת את הקול של בן-גוריון, ותשובות ה"כן" וה"לא" מהדהדות באוזניי עד היום. ישבנו כפופים ליד הרדיו, דודי ואימא שלי ושכנים רבים שבאו לשמוע, וככה שמענו את ההכרזה. כשנפל הפור הייתה שמחה גדולה. אבל אחר-כך החיים המשיכו כרגיל.
יוסף אדרעי, בת ים:
את ההצבעה שמענו כמו כולם ברדיו. היה רדיו אצל אחד, קראו לו מיסטר מייסטר, הוא היה המורה לאנגלית. כבר ב-39' היה לו רדיו ומגביר קול בחצר. היה מקובל שצפתים רבים היו מתאספים ושומעים את החדשות בחצרו. אחרי ההכרזה לא היו ממש ריקודים ושמחה. אצלנו, בעצם, המלחמה כבר כמעט התחילה והיה צריך להתכונן.
אחינועם אדרעי, חיפה:
בזמן הכרעת האו"ם היינו במועדון בית"ר. אני הייתי אז כבן 15 בערך. מישהו עבר ליד המועדון והכריז על תוצאות ההצבעה. יצאנו לרחוב והתחלנו להשתולל ולרקוד. אבל מאוד מהר השמחה שככה, והחלה בצפת תכונה של הבריטים לקראת עזיבה.
פנינה אדרעי-לבני, חיפה:
ב-29 לנובמבר כבר הייתי בהר כנען עם פלוגת שמירה של הפלמ"ח. לא היה לנו רדיו. הידיעה הגיעה מראש פינה ובזה זה נגמר. המתיחות עם הערבים כבר התחילה. הבנים היו מפוזרים ביישובים והבנות ישבו בפלוגה בהר כנען.
היישוב היהודי המצומק בגליל בכלל ובצפת בפרט עמד כשפניו למלחמה עוד בטרם נפל הפור במועצת האו"ם. ההכנות, החרדות והמתיחות הרבה בין שכנים יהודים וערבים, שעד לא מכבר שרתה ביניהם ידידות, הן אולי הסיבה לכך שהשמחה על הולדת המדינה העברית הפכה תוך זמן קצר לחרדת קיום יום-יומית.
פנינה אדרעי-לבני, חיפה:
ביום שהבריטים עזבו את צפת הייתי בהר כנען. מפסגת ההר ראינו אותם עוזבים עם המשאיות את העיר. הייתה שמחה גדולה בלב: "הנה! הבריטים עוזבים את העיר". לא ידענו מה צופן לנו העתיד הקרוב. ואז התחילה ההפגזה הערבית של קאוקג'י (מפקד צבאי ערבי). אנחנו חסרי אונים, רואים את הפגזים עפים מעל צפת, ולא יכולים לעשות דבר. בגלל המצור לא יכולתי לרדת לצפת. אני הייתי למעלה והם היו למטה. הייתי רואה את התותחים מעל הרובע היהודי, תותחים ממירון. רואה ובוכה. לא ידעתי מה קורה, ואי אפשר היה להתקשר. לפעמים המפקד שלי היה עושה לי טובה והיה מתקשר דרך איילת השחר בקו אלחוט, וכך היינו יודעים שכולם בסדר.
אהליאב אדרעי, גבעתיים:
אני עבדתי בדואר. הדואר היה בגבול הרובע היהודי, קצת יותר קרוב לרובע הערבי מאשר ליהודי. בדרך לעבודה הייתי צריך לעבור בין הרובעים. זה היה בלילה, בשעה שמונה, השעה שבה מתחלפות המשמרות. היינו צריכים לשמור על הטלפון שלא יהיה בידי הערבים. יצאתי מהסמטה לכביש ואני רואה שתי משאיות צבאיות עם לוחמים ערבים. אני מתבונן ורואה שניים נוספים שיושבים בתוך מכונית רחוקה יותר. פתאום אחד מתלחש בזריזות עם השני ומושיט יד מתחת למעיל, זה היה בחורף והנשק היה חבוי היטב מתחת למעילים. ואז הוא הוציא אקדח. הבנתי שהוא הולך לירות בי, כי מהשוטרים האנגלים לא היה אף אחד. הלב שלי התחיל לדפוק, ככה, חזק מאוד. נשמתי בכבדות, אבל לא יכולתי לברוח חזרה. פחדתי שדווקא ככה הוא ימצא לו תירוץ טוב לירות בי. התקדמתי לאט. היה אור ירח מלא באותו ערב. הגעתי כמעט עד הדואר. פתאום אני שומע קול קורא בשמי ומברך ב'מרחבה' בערבית. נשמתי עמוק עמוק, והתקרבתי לראות מי זה שמכיר אותי, שיודע מי אני.
"לאן אתה הולך?" שואל אותי הערבי.
"לעבודה", אני אומר לו.
"אתה יודע מה אתה עושה?! אתה יודע לאן אתה הולך? הרי כחוט השערה היה בינך ובין המוות", ומיד התחיל לקלל את העבודה: "למה אתה הולך?! עזוב את העבודה! לעזאזל העבודה!", ככה צועק לי הערבי
"פרנסה.. מה אפשר לעשות", עניתי לו. כמובן שלא אמרתי על שום מה אני מוכרח להגיע ולמה אנחנו מחזיקים במרכזת הטלפונים.
אני זוכר במיוחד מקרה אחד מעניין ביותר שמהווה דוגמה לחשיבות השליטה שלנו במרכזייה. שמעתי ירייה מכיוון הרובע הערבי. מיד ראש העיר הערבי טלפן למפקדה הערבית ושאל: "מה הירייה הזאת?"
"נפלט כדור", ענו לו, "ויש כנראה הרוג אחד".
מיד ענה ראש העיר: "תסתום את הפה. לא נפלט כדור ולא שום דבר", וסגר.
ועל שום מה עשה כך? כי בינתיים הודיעו למשטרה שהיהודים הרגו ערבי והעלו אותו קרוב לאחת העמדות שלנו. באה המשטרה, והחבר'ה שלנו לא ידעו על כך דבר, כי בעמדות לא היו טלפונים, אני לא יכולתי להודיע להם, וגם לא חשבתי על המזימה הזאת, אז באה המשטרה, ופרקה מהם את הנשק ואסרה את הבחורים שהיו בעמדה. אלא שאחרים התערבו ונאבקו ובסוף שחררו אותם.
עד עזיבת הבריטים את העיר תפקדו כל השירותים העירוניים תחת חסותם. מכיוון שהיה ברור שלערביי צפת רוב מוחץ וליהודי הרובע סיכוי קלוש להחזיק מעמד עם פינוי העיר, הציעו השלטונות למנהיגי היישוב להתפנות בחסות בריטית כמובן. בסופו של דבר ההצעה נדחתה בסירוב מוחלט. החיים במצור הפכו לשגרת יומם של תושבי צפת.
יוסי אדרעי, חיפה:
נולדתי בצפת, במטבח. צפת הייתה אז במצור. בית יולדות לא היה בצפת אלא רק בטבריה. כשאמי אסתר כרעה ללדת, אבי אהליאב, הלך לקרוא למיילדת האשכנזייה הזקנה שקראו לה יוכבד. היא הייתה זקנה מאוד, בקושי ראתה, ובדרך כשלה ונפלה. אבי כבר היה בטוח שהיא לא תגיע, והלידה תתקיים בלעדיה. איכשהו הם הצליחו להגיע ויילדו אותי במטבח. זה היה לקראת האביב בכ"ג אדר. עד היום אני לא יודע אם זה היה ברביעי או בשלישי לאפריל. כשיצאתי לאוויר העולם, לא רצתה המיילדת להגיד מזל טוב עד שהשלייה גם תצא מחמת "עין הרע", ובכל-זאת היא נתבקשה להגיד לאימא שלי אם הנולד הוא בן או בת. כדי לעקוף את סכנת ה"עין הרע", שאלה אותה המיילדת: "איפה התרבוש שלו?" כדי שיהיה ברור לה שנולד בן.
פנינה אדרעי-לבני, צפת:
ביום שפלוגת הפלמ"ח עברה לצפת לקראת הכיבוש יצאתי עם הפלוגה. אלעד פלד אמר לי: "פנינה אם את רוצה לראות את ההורים, תרדי אתם. הרי אנחנו כולנו ממילא נגיע לצפת עוד יומיים. אני זוכרת שהלכתי הביתה ועברתי דרך הסמטה של אהליאב ופגשתי את אסתר: "בואי תראי את הילד", היא אומרת לי.
"הרגע ראיתי אותו", עניתי לה, והתכוונתי לשלומי.
"לא", היא עונה לי, "יש כבר עוד אחד".
היה בזה משהו כל-כך תמים ופשוט. זו הייתה תקופה שונה מהיום. לא ממש דאגנו, גם כשרפאל ירד לנגב לא ממש הבינו שייתכן שהוא לא יחזור.
שחרור צפת סיים עבור תושביה את פרק המלחמות. תוך שעות מועטות שינתה צפת את פניה. מעיר דו-לאומית, שתושביה הערבים מהווים בתוכה רוב, הפכה צפת לעיר יהודית לחלוטין, וכל תושביה הערבים נסו בבהלה מביתם.
משה אדרעי, חיפה:
ביום אחד הערבים ברחו ונעלמו. ביום אחד העיר השתנתה. בבית שלנו התגלגלו המון סיפורים על ערבים. צפת שלי כבר הייתה עיר יהודית. אבל בבית דיברו ערבית, וההתייחסות למנטליות הערבית היא טבעית – אוכל, כבוד, סגנון חיים, תרופות עממיות. אנחנו גדלנו בתוך הארכיאולוגיה של ההיסטוריה הזאת.
הבריחה לוותה במהומה גדולה. החרדות המודחקות, השנאה רבת השנים, תשוקת הנקמה המתבשלת עוד ממאורעות 1929 ויצר החמדנות האנושית הובילו למתקפת ביזה על בתי הרובע הערבי. הבורחים המבוהלים, שליבו אותם בסיפורי אימה על הטבח שעורכים היהודים באזרחים הערבים, השאירו אחריהם את רכושם. בבתים נמצאו כוסות קפה מהבילות ומאכלים המתבשלים בתנור. זקנים ותינוקות נשכחו מאחור והמהומה השתוללה.
אחינועם אדרעי, חיפה:
אבא העיר אותי באותו בוקר להתפלל. אמרתי לו": "בסדר", והוא יצא. יצאתי אחריו ואני רואה אנשים עוברים עם דברים. אמרתי לעצמי, גם אני אלך. במקום ללכת לבית-הכנסת, הלכתי לרובע הערבי. ידעתי שכשאחזור מחכה לי מנה בבית, צעקות איומות. החלטתי שאפצה את אבא אם אביא לו קפה. הוא מאוד אהב קפה. סחבתי על הגב שק קפה ירוק, 40-30 קילו. חזרתי והבאתי ארגז של רחת לוקום שהיו מביאים מדמשק ופיסטוק חלבי. כשהוא בא מבית-הכנסת התחילו הצעקות.
"הבאתי לך קפה, אבא", אמרתי, אבל חטפתי איך שלא יהיה את המנה שלי. רפאל, שהיה בין האחראים על הרכוש, השתגע מזה. אני עצמי חטפתי ממנו סטירה. אנשים לקחו דברים ומכרו אותם לקיבוצים. ואיזה סיפורים הלכו. למשל, חברים שלי יצאו לרובע. אני לא הלכתי כי בדיוק הייתה לי פגישה עם מזל. ומצאו קופסה עם זהב מאחורי אחד הכוכים בבית ערבי. מטבעות זהב. יש סיפור אחר על כך שבשנת 55' ערבי הסתנן לארץ מלבנון, בא לאיזה בית שגרה בו עולה מאירופה. הוא אמר לו שיש לו בחדר פח עם זהב ובאמת הוציאו את המרצפות מתחת למיטה ומצאו פח זהב.
מזל אדרעי, חיפה:
אני זוכרת את הבזיזה. כילדה אמרתי לאימא שלי: "אני הולכת עם החברות שלי",
והיא אמרה: "אוי ואבוי לך אם את מביאה משהו, כי לא חסר לך כלום".
היום אני יכולה להודות שזה כאב לי כל-כך. אנשים פשטו על בתים, על החנויות, זו הייתה קטסטרופה באמצע הרחובות. אחד השאיר מכונת תפירה, שני השאיר שטיח, לא יכלו לסחוב. קראנו לזה שלל. אני הרגשתי עם זה נורא. במלחמת ששת הימים כשהיו צפירות ונאלצתי להיכנס לתוך השוחה עם משה, השארתי את כוס הקפה שחור והחם של הבוקר על השולחן ורצתי לשוחה. מחשבה אחת חלפה בראשי: מה אם חס וחלילה יקרה לנו משהו, והם ייכנסו, וכוס הקפה שלנו עדיין תהיה חמה כמו שהיה אצלם.