בניגוד לרוב היישובים והערים העבריות בארץ ישראל, בצפת פעלו חברי האצ"ל וחברי ההגנה במעין דו-קיום אלה לצד אלה. אמנם היו עימותים, מאבקים והשמצות ההדיות במידה מסוימת, אך עם פרוץ מלחמת העצמאות התברר שדווקא בצפת הרחוקה יכולים חברי ההגנה והאצ"ל להתעלות מעל לשיקולים קטנוניים של כבוד ויוקרה ולהתגייס יחד למען מטרה משותפת. משפחת אדרעי קיימה את הקונפליקט על בשרה שלה כשרפאל הבכור היה חבר הגנה פעיל ובהמשך אף לוחם פלמ"ח בעוד אחיו יוסף היה חבר בית"ר ואצ"ל.
יוסף אדרעי, צפת:
שני מחנות היו בצפת: נוער עובד ובית"ר. היינו ילדים, ומועדון בית"ר היה ליד הבית של ההורים. אנחנו היינו עוברים שם ורואים את המדים של בית"ר: החולצה השחורה עם עניבה וקסקט, וזה משך אותנו, הצעירים. וכך, חלק הלך לנוער העובד עם החולצה הכחולה והשרוך האדום, וחלק לבית"ר עם החולצה השחורה.
כשמגיעים לגיל 15-14 משביעים לאצ"ל. מראיינים אותך, שואלים אותך מה אתה רוצה, אבל לא מראים את הפרצוף של המפקד שמחתים אותך, שמשביע אותך. הוא היה יושב מאחורי מסך. כולם השתוקקו להתקבל. אבל לא היה מישהו שלא התקבל. כולם היו קודם שלוש שנים או שנתיים בבית"ר. כולם שאפו לריאות את כל ההיסטוריה הבית"רית, את ההמנון הבית"רי. ידענו מה הולך. ידענו שיש מחתרת שנקראת אצ"ל. ידענו על הפילוג בין מנחם בגין לאברהם שטרן, מי הרג את שטרן. זו הייתה תקופה באמת סוערת.
עמרם דרור (אדרעי), גבעתיים:
בהתחלה הייתי בנוער העובד, אבל עברתי לבית"ר. אני אפילו לא יודע ממש איך ולמה, אבל אני חושב שבגלל החברים. אז עברנו כולנו לבית"ר. אז היה המטה אצל המאירי, והפעילויות היו במוצאי שבת. כולם היו מתאספים, רוקדים וכו'. שם צירפו אותי לאצ"ל – השביעו אותי. נכנסתי לחדר חשוך. מאחורי מסך שמעתי קולות, ועל השולחן היה אקדח ותנ"ך ולידם הדגל, ועל אלו נשבעתי להיות נאמן לאצ"ל, להילחם ולשמור על הקונספירציה. זו הייתה אז ההשבעה של המחתרת.
(יוסף אדרעי, צפת)
אם למשל היינו מדביקים כרוזים שלנו, היו באים החבר'ה מהנוער העובד ומכסים אותם, אנחנו היינו שוב מכסים את שלהם. אנחנו מורידים, הם מדביקים, אנחנו מדביקים, הם מורידים. היה מחסן של סליק, אחי החביא את הנשק של ההגנה ואני החבאתי הנשק של האצ"ל ולא ידענו אחד על השני. יום אחד אני בא ואני רואה שהנשק שלי לא נמצא. אמרתי לעצמי, יש פה משהו. ומי יכול להגיע לפה? רק אני או אחי. זה היה ליד הבית שלנו באיזה חורבה. עד היום הנשקים שלנו מוחבאים היכן שהוא בחצר אצל רבקה. אחינועם חיפש, אבל עד היום לא מצא. בכל אופן, באתי לאחי, גנבתי את הנשק שלו – של ההגנה – ואמרתי לו: "תחזיר את שלנו, תקבל את שלך". וככה התחלפנו בחזרה.
למרות ריחוקם מהמרכז, היו חברי האצ"ל הצפתים מעורים בכל פעילויות אצ"ל הארציות וכמה מבני צפת ייצגו את עירם במפקדות אצ"ל נוספות ברחבי הארץ. עמרם דרור (אדרעי), בנו של הרב משה אדרעי שעבר עם משפחתו מצפת לשכונת התקווה בת"א, נתפס לאחר ששמר על קצינים בריטים חטופים ונשפט ל-15 שנות מאסר.
עמרם דרור –אדרעי, גבעתיים:
גם כשעברנו לתל אביב המשכתי להיות פעיל באצ"ל. ואז, אחרי השבת השחורה, חטפנו חמישה קצינים בריטים כדי למנוע תלייה של שני חבר'ה שלנו. הם היו שני החברים הראשונים שקיבלו עונש מוות. שלושה מהקצינים הובאו במקום מסתור בתל-אביב ליד סלמה, ואני ועוד חבר'ה שמרנו עליהם במשך שבועיים. לילה לילה הייתי גומר את העבודה והולך לשם. רק אחרי שבוטל עונש המוות שהוטל על שני החברים שחררנו את הקצינים האלה. ולאחר מכן הוטל העוצר הגדול בת"א ואת כל הצעירים אספו לתחנה המרכזית. הקצינים עברו והשליט סדר, ואחד מאלה ששמרתי עליהם זיהה אותי. מיד לקחו אותי לרמלה ומשם לרפיח, וצירפו אותי לחבר'ה של ההגנה שהיו עצורים שם. לאחר-מכן הוחזרתי לרמלה ומשם לירושלים למשפט.
רחל אדרעי-קמר, חולון:
במשפט אמרו 15 שנות מאסר, ואין מה לעשות. לקחו אותו לכלא במגרש הרוסים, והוא ישב שם עד קום המדינה. אנחנו היינו נוסעים לבקר אותו שם, אני הייתי ילדה קטנה בת 9. בחגים, מכיוון שהוריי היו דתיים ולא יכלו לנסוע, היו שולחים אותי באוטובוס לבקר אותו. אני זוכרת שהייתי הולכת את כל רחוב יפה בירושלים. הכול היה גדרות תיל משני הצדדים ומחכה. הרב אריה לוין, רב העצירים, היה מגיע ועורך קידוש בשבת. זה היה מפיח בהם שמחה. הם הוחזקו יחד עם העצירים הפליליים, ואם היה קורה משהו בכלא, הם היו הקורבן של הערבים ושל הפושעים.
סיפרו על אח שלי, שהיה לוחם אצ"ל צעיר בן 17, שהוא נתפס כי בזמן השמירה על השבויים הוא דיבר אתם צרפתית ואנגלית (הוא למד באליאנס צפת אנגלית וצרפתית), והם התיידדו. ככה זיהו אותו, אחר כך עשו להם משפט. אבל זה היה משפט ראווה. כששאלו אותם במשפט אם יש להם מה להגיד, אח שלי קם וקריא הצהרה מהאצ"ל, עד היום אני שומרת את ההצהרה: "בוז לטומי הבריטי. 15 שנה אתם דנים אותנו?! אתם לא תישארו כאן 15 שנה. גדרות התיל לא יעזרו לכם, זו ארץ שלנו", וכו'.
גם אחותי יעל הייתה באצ"ל, ובמלחמת העצמאות השתתפה בכיבוש רמלה ולוד. בהתחלה היה להורים שלי מאוד קשה עם שני ילדים באצ"ל, אבל מאוחר יותר התרגלו. אימא שלי כל הזמן עזרה להם. היו באים לביתנו הרבה בחורים, אוכלים, מתארחים. הבית שלנו לא היה בית פרטי. הוא היה שייך לכולם. היו באים, אוכלים, שותים, ישנים והולכים. אבא שלי לא התרגל לזה. אבל מה, כל פעם היו מטרידים אותנו הבריטים, כל פעם היו באים, בודקים, מוציאים את הרצפות לבדוק אם יש משהו אבל לא היה שום דבר.
חלק מחברי אצ"ל צפת המשיכו במסלול הפיקודי ויצאו לקורס מ"כים שנקרא באצ"ל קורס סגנים. יוסף אדרעי יצא בגיל 16 לקרוס סגנים בין חודשיים וחצי בשוני, בפיקודו של חיים לנדאו (אביו של ח"כ עוזי לנדאו). הקורס התקיים בהיחבא מעיני הבריטים ובמהלכו היו צריכים משתתפיו לברוח ליערות הכרמל ולשוב לשוני רק כשנחה דעתם של הבריטים. באמתלה של עבודה בבציר בכרמי זיכרון יעקב, יצא יוסף ביום שישי בבוקר והתגייס לקורס עם חבר צפתי נוסף.
יוסף אדרעי, צפת:
אני לא אשכח את הערב הראשון, ליל שבת. ישבנו לאכול, אני מסתכל על החבר שלי וחבר שלי מסתכל עליי, והדמעות כמעט זולגות לנו מהעיניים. תפוחי-אדמה עם חתיכות נקניקיות?
אני מסתכל עליו ואמר לו: "איפה הדגים? איפה תפוחי-האדמה של אימא? איפה המרק של הבית? לעזאזל, בשביל זה באנו?" והוא התחיל כמעט לבכות. אני אומר לו: "אברהם, תחזיק את עצמך, תשתוק ושב בשקט. אנחנו נבייש את הפירמה? אנחנו הצפתים, והצפתים היו תמיד על הגובה".
בכל קורס היינו יוצאים תמיד הראשונים. הייתה לנו מוטיבציה חזקה מאוד, ולא פחדנו. לאט לאט התחלנו להסתגל. עשו לנו תרגילים בשטח, לזחול על סדריות (קידה שעירה קוצנית), א"ש לילה, הסתננות למחנות צבאיים. בשביל לירות כדור היינו מפעילים שתי משאיות וטרקטור אחד, כדי שלא ישמעו. וכמה כדורים נתנו לנו? 5-4 כדור לכל אדם לכל הקורס. ואחרי זה עשינו את המבחנים – איך להדריך, איך לפרק נשק. אני הייתי מפרק נשק בעיניים סגורות. לימדו אותנו לפרק את האקדח ולהרכיב אותו בחושך. תוך כדי הקורס עצמו התגנבנו למחנות צבא בריטיים ולקחנו נשק. לדוגמה, אם נכנסו למחנה של שוטרים ערבים היינו מתחפשים לערבים, לובשים כאפייה, מדברים ערבית. לי יצא להיכנס למחנה בריטים בפרדס חנה. הגענו לשער וראינו שומר בריטי עומד. הסתכלנו עליו: הוא עמד ונרדם. היינו לבושים רגיל: מכנסים קצרים חאקי וחולצה. פחדנו. בכל אירוע היה פחד, ומי שאומר שהוא אינו פוחד הוא שקרן. אין מי שלא מפחד. היינו שלושה חבר'ה ובחורה אחת. אמרנו שאם הוא יתעורר, הבחורה תתחיל להתעסק אתו ואנחנו נבצע התגנבות יחידים, אבל הוא ישן. אמרנו: נוציא לו את הרובה ונראה אם הוא ירגיש. לקחנו לו את הרובה, הוא לא הרגיש. כנראה שתה כמה בקבוקי בירה. נכנסנו לחדר המשמר, לקחנו 16 רובים ויצאנו בלי לעשות שום דבר.