בניגוד למאורעות 1929, בהם עמד היישוב העברי בצפת בקושי רב, הצליחו תושבי צפת להתמודד עם המרד הערבי ב-1939-1936. ההתקפות על הרובע היהודי, העוצר הזמני, הפיכת הגליל למרכז חשוב לכנופיות ערביות ופגיעה בדרכי התחבורה גרמו בעיקר נזק כלכלי כבד ליישוב היהודי בצפת, אולם הם החזיקו מעמד בגופם, מעין סימן לבאות לקראת עמידתם הנחושה במלחמת העצמאות.
יוסף אדרעי , צפת:
בשנת 1936, כשהתחילו המאורעות, כבר הייתי בחור שעומד על דעתו. בשכונה שלנו, היכן שהוריי גרו, היה יהודי בשם אונגר. הוא היה יהודי דתי, והפורעים נכנסו ורצחו אותו ואת הילדים שלו. את כל המשפחה הם טבחו. זה היה מראה זוועתי ביותר שנשאר שנים על גבי שנים בזיכרוני. אנשים צעירים זוכרים דברים כאלה. אבל מיד אחרי זה התחילו להתארגן, ה"הגנה", הארגון הצבאי הלאומי. כך שב-48' כבר ידענו איפה אנחנו נמצאים ולא היה לנו את הפחד שהיה לנו ב-29' או ב-36' מסיבה פשוטה מאוד: כבר היינו בחורים, התאמנו במחתרות, כבר היה לנו נשק. היה ברור לנו שלא ניתן להוביל אותנו לטבח.
רבקה אדרעי-שטיינפלד, צפת:
אני זוכרת שיום אחד היינו בבית-הספר ופתאום החליטו לשלוח אותנו הביתה. ברחנו, רצנו הביתה. אנחנו גרנו בגבול בין היהודים לערבים. עמדה של בריטים הייתה בשכנות אלינו. היה שם אנגלי אחד שתמיד היה נכנס אלינו הביתה ומאוד אהב אותנו. באותו הערב הם הלכו ולא חזרו. בבוקר מוקדם, דוד שלי, ציון (אח של אימא) בא. הוא שמע שהרגו משפחה שלמה שגרה שם. הוא היה בטוח שזה אחותו והילדים. הוא הגיע בבהלה והודיע: "אתם לא נשארים כאן. יש לי דירת קרקע, תבואו ותגורו אצלי". ובאמת גרנו אצלו. רק אחר כך שמענו שנכנסו למשפחת אונגר. זה היה בשנת 36'.
משפחת אונגר, שנרצחה בצפת בתחילת המאורעות, הפכה לסמל ונחקקה בלבם של צעירי צפת כתזכורת מכאיבה לגורל הצפוי להם במידה שלא ילמדו להגן על עצמם כראוי. האב אלתר אונגר, סופר סת"ם בשנות השלושים לחייו, ושלושת ילדיו הצעירים נרצחו בביתם באכזריות רבה. כוחות המשטרה הבריטיים תגברו את היחידות בצפת, ופלוגת צבא קטנה בריטית התמקמה בכמה נקודות תורפה בעיר.
תושבי העיר ניסו לסייע באמצעות כוחות שמירה אזרחיים ללא נשק שסבבו בעיר בלילות. אף-על-פי-כן הצליחו הכנופיות הערביות לתקוף את הרובע היהודי ולהשתלט על מבני השלטון. הי זה ב-1937. ב-1938 אזרו חברי הכנופיות הערביות אומץ, פרצו אל ראש-פינה, והטילו בה פצצות. שלושה מחברי בית"ר הצעירים שלקחו חלק בהגנת היישוב, החליטו על דעת עצמם לקיים פעולת גמול ותקפו בחודש אפריל אוטובוס ערבי שירד מצפת לראש-פינה. ההתקפה הסתיימה ללא נפגעים ובכל זאת נידון אחד מהשלישייה שנתפסה, שלמה בן יוסף, למוות, והיה ראשון עולי הגרדום. העונש על רצח בתקופת המנדט היה מוות בתלייה, אך בעקבות תקנות ההגנה הבריטיות לשעת חירום, הורחב עונד המוות גם לעבירות כמו ניסיון לרצח, על פיהן הורשע שלמה בן-יוסף.
יש לציין שבמאבק לשחרורם של עולי הגרדום נכלא גם עמרם אדרעי, בנו של הרב משה אדרעי.
עמרם דרור (אדרעי), גבעתיים:
אני זוכר איך ישבנו ליד גן העיר והסתכלנו לכיוון הכביש עכו-עין-זיתים וראינו את השיירה שיצאה מעכו אחרי התלייה של שלמה בן-יוסף והביאה אותו לראש פינה לקבור אותו. הזיכרון הזה חי בי עד היום.
בתור ילדים במאורעות 36'-39' חיינו בתוך גטו סגור. האנגלים הקיפו את כל הרובע. זה היה ביום כיפור. אנחנו התפללנו, ופתאום באמצע תפילת נעילה, התחילו יריות. מאותו רוגע התחלנו לראות נוטרים ושוטרים. הם הקימו עמדות מסביב. בבית של הסבא שלי הייתה עמדה על הגג. ואחר כך האנגלים הקיפו את כל צפת היהודית בגדר תיל, ממש כמו בגטו. נסיעה מצפת הייתה אפשרית רק לטבריה ורק בליווי משוריין בריטי, כי באחת הפעמים תפסו הערבים מונית בדרך לחיפה ורצחו את כולם. לצפת הגיעו חיילים אנגלים ואוסטרלים ואפילו סקוטים. כל ערב הם היו מתחילים לנגן בחמת-החלילים שלהם, ואנחנו בתור ילדים היינו מתים על זה.
כשהתחילו היריות עזבנו את התפילה, וכל אחד הלך לביתו. אנחנו גרנו סמוך לערבים. אני זוכר כילד לפני המאורעות נהגנו ללכת למכולת של ערבי ושם היינו קונים את הסוכר והכול. אבל ברגע שהתחילו המאורעות כל הקשרים נותקו. החיים אמנם נמשכו, והמשכנו ללכת לבית-הספר, אבל בערב מרוב פחד היינו מתרכזים אצל הסבא כדי לא להיות לבד. כל ערב היו יריות, ופעם אחת אימא נפצעה. היו פצועים רבים, ובית-החולים במרכז ליד בית-ספר אליאנס, שהיה בעצם בית-חולים לחולי שחפת, הוסב לטיפול בפצועים.