בחודש אב תרפ"ט ערכו צעירים יהודים חברי בית"ר הפגנה ליד הכותל המערבי כתגובה להתגרויות הערבים ביהודים, שראו במעשי המתפללים בכותל ניסיון להשתלט על הר הבית. "אנחנו נשבעים להיות נאמנים למקום הזה, לעולם לא נוותר על זכויותינו...", נשמעו קולות קוראים באותה התכנסות. שבוע לאחר-מכן, בתפילת יום השישי המוסלמית במסגד אל-אקצא, נישאה דרשה בעניין הכותל המערבי, ובה התלהטו הרוחות והפכו למהומות. אירועים אלה בהר הבית והאווירה המתוחה בין יהודים וערבים באותם הימים היוו את הניצוץ שהצית את הפתיל של מאורעות תפר"ט.
במשך שישה ימים התקיפו הערבים יותר מעשרם יישובים ברחבי הארץ. ידיעות על רצח, שוד הצתות וחורבן הגיעו בזו אחר זו, והכו את היישוב היהודי בהלם.
הרובע היהודי בצפת עמד בעין הסערה. ב-29 באוגוסט 1929 פרצו ערבים מצפת והסביבה לרובע היהודי, שלא היה מוגן, ופגעו בתושביו קשות. הם פרצו לבתים מזוינים במקלות ובסכינים, דקרו יהודים והעלו את בתיהם באש. ההתנפלות נמשכה אמנם כחצי שעה לכל היותר, אך מניין הפגועים היה רב. 18 נרצחים וכ-80 פצועים היה קציר הדמים של אותו היום. הפורעים שילחו אש בבתים, ודלקה עזה אחזה ברובע כולו. יהודים רבים התרוששו ורכושם נבזז ונשרף. מעל ל-150 דירות וכ-50 חנויות נבזזו כליל, והפגיעה המורלית ביהודי צפת הייתה קשה ביותר.
יוסף אדרעי, צפת:
אנחנו גרנו בעיר העתיקה ברובע היהודי, שהיה כמו גטו. הקהילה היהודית מנתה בקושי 2,000 איש ומסביבנו היו הערבים, שביחד עם הכפריים מנו קרוב ל-20 אלף איש. אבא היה סוחר, כל היהודים היו סוחרים – מה הם יכלו להיות? אני הייתי בן שנתיים וחצי ורפאל היה אולי בן חמש. אבא תפס את שנינו על הידיים ועלה יחד עם כל תושבי הרובע לסראייה (מרכז השלטון), שם ריכזו את היהודים על מנת שיקל לשמור עליהם מפני ההמון הערבי. לפני שעלינו הבטיח שכן שלנו לאבא: "יא אבו רפול, לך, אל תפחד, אני אשמור לך על החנות". והנה, בדרך ראה אבא את הערבי הזה בעצמו בוזז ושורף את החנות של אבא...
רבקה אדרעי-ברנט, אנגליה:
כאשר החלו ה"מאורעות" והתחילו להתנפל עלינו, הייתי בבית-הספר. מיד שלחו את כל הילדים הביתה, הוריי היו באותו זמן במירון. וכשההורים היו במירון, שמר עלינו הדוד משה. גרנו כולנו באותו הרחוב. ופתאום אני רואה – רצים, קודם צועקים ואחר כך שקט. עלינו על הגג וראינו חרבות נוצצות בשמש. הם התחילו לתקוף בשעה שש בערב, כאשר השמש עדיין זורחת בחודש אוגוסט, וככה ניצלנו.
בבית של כרסנטי, שם שכרה דודתי דירה, הייתה דירה נוספת למטה, ריקה. כשלפתע השתרר שקט סביב ורק להבות אש ריצדו מפה ומשם, החלטנו לרדת לדירה למטה. רק ירדנו, וכבר היה צריך לעלות בחזרה ולקחת כל מיני דברים. שמו סולם על החלון ואמרו: "מי ייצא פעם נוספת ויעלה למעלה?" ואז אני, בגלל שהייתי קטנה וזריזה, עליתי למעלה לקחת מה שצריך. ובדיוק מתחילים לדפוק בדלת הדירה, איפה שאני לוקחת את הדברים, לשבור את הדלת. התחלתי לרוץ יחפה, בלי נעליים, ראתה אותי חיסנה ונתנה לי פנטופלה – נעל בית אחת משלה, כי מסביב הכול היה מלא בזכוכיות.
אהליאב אדרעי, גבעתיים:
כשפרצו ה"מאורעות" הייתי בערך בן 14. אני זוכר את אבא יושב ליד החלון ומביט למטה על העיר צפת. לפתע נשמעה ירייה, ואחריה עוד ירייה, ואז החל פתיל של עשן עולה בין הבתים בצפת למטה. ראו את זה ממול בדיוק. באותו הזמן אני התווכחתי עם האימא החורגת שלי. "תפסיקו לדבר ותנו לשמוע!" צעק אבא. רצנו לחלון והשקפנו על בתי צפת. ומה אני רואה? עמוד של עשן עולה מעל הרובע היהודי, והענן הולך וגדל ומיד אחר-כך מתלקח ללהבה כבירה. דאגנו דאגה גדולה לכל בני המשפחה והחברים שנשארו בצפת. כל הלילה שמענו ערבים מהכפר מירון שחוזרים מצפת. לאחר ששהו שם כל היום, שבו בלילה עם השלל הבזוז מהרובע היהודי. למחרת אבי לקח אותי, ויחד עלינו למוכתר. רצינו לדעת אם אפשר לשלוח מישהו שיראה מה שלום המשפחה. המוכתר פנה למישהו ושלח אותו, אלא שאותו אחד לא מיהר לחזור. ובזמן שאנו מחכים, דואגים, באה ערבייה שעבדה אצלנו בניקיון והביאה לנו מים מהוואדי. היא החלה זורקת על עצמה עפר ובוכה ומייללת.
"מה קרה? מה קרה, חאמדה, מה קרה?"
והיא עונה: "זה השליח ששלחו, חזר וסיפר שהורגים יהודים ושזורקים אותם לתוך המדורה".
התחלנו פשוט לרעוד. לא ידענו מה הולך. עד שסוף סוף חזר השליח לאחר שפגש את דוד שלי משה ודיווח שהם מרגישים בסדר. לא נפגעו. ויחד עם כל היהודים נאספו למקום ריכוז בעיר.
לבני משפחת אדרעי שיחק המזל, ואף אחד מבני המשפחה לא נפגע או נהרג, אלא שלרבים אחרים לא האיר כך המזל. רוב ההרוגים היו נשים וזקנים, כמעט כולם בני צפת שהכירו את רוצחיהם. הרב ישמעאל כהן, בן ה-80, נרצח בידי הפורעים שחדרו לביתו ופגעו בו באלות ובמוטות. פצוע קשה, כשדמו שותת על דפי הספר שלמד, היה מוטל במשך יום שלם עד שחילצוהו והובילוהו לבית-חולים, שם נפח את נפשו. חכם משה אפריאט, שהיה מורה לעברית ומקורב לערביי צפת, נשחט ללא רחם בידי אחד מתלמידיו הערבים. פרידה אפריאט, בת לאחת המשפחות המיוחסות בצפת, נרצחה על-ידי ערבי, מכר ותיק שלה, ובתה שעמדה בינה ובין הפורעים ניצלה בנס, ועוד כהנה וכהנה, מעשי זוועה.
מזל אדרעי, חיפה:
באותו יום חזרה אימא שלי מהעבודה. כל הבית היה מלא בנדוניה: לבנים, סדינים, הכול עבודת יד. היא הורידה את השעון, רצתה להתקלח לשבת קצת, לעזור לסבתא שלי, לדודתי, פתאום הגיעו ה'נביילס', שרפו את כל הבית. ככה הן יצאו, ממש עירומות. ובחוץ שריפה נוראית משתוללת. ותוך כדי שהן רצות, אומרת אמי לסבתי: "אימא, תראי, שורפים לנו את כל הבית, ומה יהיה עם כל הנדוניה של אחותי?"
ענתה לה סבתי: "ממל'ה, אם אנחנו נצא בבריאות, אז הכול עוד יחזור בחזרה".
הן רצו למרתף של השכנים. התינוק שלהם, שהיה אז אולי בן שבועיים, בכה. אימא שלי סגרה לו את הפה. "אני לא אתן לו לבכות", היא אמרה
"תעזבי אותו", אמרו לה, "את תהרגי אותו"
"עדיף שימות, מאשר שיגלו וישחטו אותנו".
אבל אותם הערבים, שהיו באים לבית שלנו כחברים, הבעירו את הבית ולא שמעו אותן למטה במרתף – וככה ניצלו כולם בנס.
משטרת צפת, שמנתה אז 15 שוטרים ערבים וחמישה יהודים, החלה להניס את הפורעים ולרכז את יהודי הרובע בבניין הממשל. מפקד המשטרה עצמו הרג במו ידיו שניים מהפורעים. כוחות עזר ממשטרת הגבולות העבר-ירדנית ומהצבא הבריטי הגיעו רק לאחר סיום הטבח, ארגון ה"הגנה" כלל לא היה ערוך כראוי לקראת ההתקפה, ותושבי העיר עצמם התנגדו בחודשים שקדמו לה לכל התארגנות צבאית פן תעורר חמת השכנים הערבים עליהם.
אסתר אדרעי, גבעתיים:
אני הייתי ילדה בת תשע כשהפוגרום התחיל. הערבים רצו ברחובות, עם מקלות, זרקו אבנים, ועם סכינים שחטו אנשים. אנחנו, היהודים, הסתגרנו כל אחד בבית שלו, אני זוכרת שבבית שלנו גרו זוג רוסים. הוא היה יהודי גדול כזה וחזק. לקח אבנים ושמן וכל הבא ליד, עלה על הגג ואמר: "אם הם יתקרבו, הערבים, אני אלחם בהם". אימא הייתה אישה חכמה מאוד שרצתה לשמור על הרכוש שלה. כאשר יצא כרוז מהשלטון שכל היהודים יתאספו, יעזבו את הבתים ויעלו כולם בשיירה לסראייה, היינו צריכים לצאת מהבית ולהפקיר את הרכוש. אבל מה היא עשתה? לאחר שכולם יצאו מהבית, היא תקעה את הסולם בדלת, ואי אפשר היה להיכנס לחצר הפנימית. בקיצור, עלינו בשיירה גדולה, אני על כתפי אחי הבכור, כמו צאן לטבח – שיירה של יהודים הולכים. הולכים, הולכים, עד שמגיעים לסראייה. בסראייה היו אורוות של סוסים. הכניסו אותנו לתוך האורוות, ואמי אספה את שלושתנו, את שני האחים שלי ואותי, בחיקה, וישבנו מסתתרים תחת סוס. ובחוץ משתולל הגיהינום.
רבקה אדרעי-שטיינפלד, צפת:
בשעות שחלפו התחילו להגיע שמועות על הרוגים. ישבנו בסראייה וחיכינו עד הערב. בינתיים בכינו. אני הייתי בת שנה בקושי ורעבה. היה שם איזה שוטר שהכיר טוב את הדוד ודודה שלי. הלך הביתה, הביא ביצים, קומקום מים רתוחים, הביא עוגיות וכל מיני דברי מאכל – סל מלא. אז אימא שלי שמה את הביצה בתוך המים, ולי נתנה קוביות סוכר למצוץ להשקיט את הרעב. ככה ישבנו חיכינו.
רבקה אדרעי-ברנט, אנגליה:
הביאו לסראייה חיילים ירדנים לשמור עלינו. כל המשפחה ישבה צמוד לקיר. אני הייתי עם הדוד משה ואשתו – היו רפאל, יוסף ורבקה. לאה הייתה בהריון עם פנינה. ואני הייתי לבד מהמשפחה שלנו. ישבנו שם שעות, היה נורא, היו כינים, היו נשים שהיה להם מחזור, תינוקות בוכים, כולם הגיעו מהבתים כשזה התחיל. לא לבושים, לא מוכנים. ככה, יצאו כמו שהם.
בינתיים המתינו בני משפחת אדרעי שבמירון להתקררות הרוחות על-מנת שיוכלו לשוב לבתיהם, למטה בעיר, להתאחד עם שאר בני המשפחה.
אהליאב אדרעי, גבעתיים:
כשתבררה במירון חומרת המצב, העלו אותנו למבנה של מושב הזקנים שהיה בפסגת ההר. שם ריכזו אותנו יחד עם הזקנים. חברים שלנו, ערבים מכפר מירון, שמרו עלינו בתורות. לאחר כמה לילות נרגעו הרוחות מעט. ירדנו, אני ואבי, בחזרה לעיר. ערבי אחד שמר עלינו. הוא על סוס אחד ואבי ואני על-ידו על סוס אחר. עברנו על-יד עין זייתון, ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מוקפים במאות ערבים. התחילו הערבים לקלל אותנו. אלא שהמלווה שלו הערבי העז לענות להם, וצעק עליהם שיסתמו את הפה. כך עברנו בשלום. כשהגענו לצפת ראינו שכל היהודים מרוכזים. אין רחוב יהודי ורחוב ערבי, כולם היו מרוכזים בתוך שלושה-ארבעה מקומות, ודאגו להם. פגשנו את בני המשפחה ואת הקרובים שלנו. ראינו שמחלקים להם מזון. אז היו קופסאות מפח של גבינה אוסטרלית, לחם, ריבה וזיתים. לקח זמן רב עד שהחיים חזרו למסלולם.
וגם כשחזרו החיים לשגרתם, עוד זמן ממושך הותירו בהם המאורעות את רישומם.
רחל אדרעי-קמר, חולון:
אימא שלי הגיעה ממרוקו עם אבי, הרב משה אדרעי, בסוף המאורעות, בדיוק לפני 67 שנים, וישבה אצל סבתא רחלה (אימא של אבא שלי). בכל יום שישי היו נפגשים החכמים אצל סבי ח'ם מכלוף. היו יושבים ולומדים. סבתא שלי כבר מיום חמישי הייתה מכינה מטעמים. והנה ביום חמישי אחד פתאום אימא שלי רואה ברחוב ערבים רצים עם חרבות וצועקים: "דין מוחמד, איטבח אל יהוד" (חוק מוחמד... לטבוח את היהודים). אימא שלי לא הבינה את הערבית שלהם ונבהלה.
"אל תבהלי", הרגיעה אותה הסבתא, "הם בסך הכול הולכים לבית-המטבחים לשחוט פרות".